ניסים אשכנזי, פסיכותרפיסט לכאב פיזי ורגשי. מייסד בית מדרש “באור פניך”
פרק א’ פסוק כ”ב: ”וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן”.
רש”י: “ותקרבון אלי כלכם” – בערבוביא ולהלן הוא או’ (דברים ה’) ותקרבון אלי כל ראשי שבטיכם וזקניכם ותאמרו הן הראנו וגו’ אותה קריבה היתה הוגנת ילדים מכבדים את הזקנים ושלחום לפניהם וזקנים מכבדים את הראשים ללכת לפניהם אבל כאן ותקרבון אלי כולכם בערבוביא ילדים דוחפין את הזקנים וזקנים דוחפין את הראשים”. משה רבינו מתאר את הגישה של העם בעת קבלת התורה. סדר מופתי, ילדים מכבדים את הזקנים וזקנים מכבדים את הראשים. ככה מקבלים את התורה – בלי דחיפות וגישה מעוותת של רצונות פרטיים לקדושה בניתוק ממוסר טבעי של דרך ארץ שקדמה לתורה.
העם מוכן למעמד ומבטא את המוכנות בנתינת כובד משקל אמיתי בין חלקי העם. לעומת זאת צדיק הדור, משה רבינו מכוון את העם להיכנס לארץ והעם לעומתו עוצר את המציאות בבלימה חזקה ומתקרב אל הצדיק בערבוביא, בדחיפות! ומבקשים לשלוח מרגלים. מה קרה כאן? מה השתנה בין קבלת התורה לקראת ההכנות לכניסה לארץ? אני מאמין שאפשר לכתוב על השאלות האלה תלי תילים של חידושים אך אני הקטן רוצה, רק בגדר שיתוף מחשבות אתכם ותו לא, לקחת את הדבר תורה לאופן הבריא בהגעה לצדיק. מה היחס כלפי הצדיק? כיצד אמורים להתחבר אליו, ומה אמורים ללמוד ממנו.
כאשר מגיעים לצדיק נקיים מכל נגיעות אישיות במטרה ללמוד על עצמי על מנת להתקדם בחיים בלהיות אדם טוב ומתוך כך מחובר יותר לעם ישראל – ה’ בכבודו ובעצמו נותן סיעתא דשמיא לצדיק לעזור לי. המגמה היא לדעת מה ה’ רוצה מאתנו על מנת שנוציא את מהות העולם והאדם שבנו מהכוח אל הפועל. עם מגמה שכזאת יש כוח מסייע. אבל כאשר ההגעה אל הצדיק היא על מנת שיפתור לנו את העמל המצופה מאתנו בזבנג של ברכה אחת קטלנית אנחנו מחטיאים בגדול למטרה. כאשר באים לצדיק בלי הגישה של ההגעה לתורה, בצורה מכובדת והגונה, בקדושה ובטהרה נוצר בלגאן מוסרי, השתעבדות נוראית לעצלנות. יש מי שיברך, אנחנו נוריד את הראש וזה פשוט יקרה. כשם שבאים לתורה ללא הכנה, לא מבינים אותה וממילא היא לא נכנסת ללב!
כשם שיש 48 מידות לקניין התורה כך צריך להיות 48 מידות לקניין הצדיק. מה הפירוש? לצדיק באים בגישה של באים לעבוד, לשמוע ולהקשות על מנת לקנות את התורה שתעשה אותי צדיק כי זאת מגמתו האמתית של הצדיק עצמו – להפוך אותנו לצדיקים ולא למשועבדים חסרי יכולת חשיבה. כאשר יש תורה יש ביטול אמיתי לצדיק. כאשר יש צדיק ואז תורה לא בטוח שיש ביטול אלא אדרבא, יש ערבוביא, עקמומיות וחוסר סדר. בצורה זהה ניתן לומר גם על אוהבי החוכמה, הפילוסופים, ולא משנה איך נייפה את המושג, בין פילוסופיה יהודית לגויית, והמבין יבין.
כאשר החוכמה שבספר הופכת להיות מטרה בפני עצמה, אותה חוכמה הופכת להיות מעין “הצדיק”. כלומר, גם ספר, הרצאה או רב מעניין “מלא בידיעות” נקרא לצורך העניין “צדיק”. והשאלה הגדולה היא איך אנחנו “מתקרבים לצדיק”, או במילים אחרות מפנימים את הידיעות האלה. האם באים ללמוד על מנת ללמוד בנקיות וברצון אמיתי להפנים או מתוך רצון להתריס. אותה מגמה בריאה של לימוד התורה על מנת להפנים את החוכמה, קורית רק בהקשבה פנימית לדברים הנלמדים, בחשבון נפש ושאילת שאלות שלא על מנת להתריס אלא ממקום של רצון אמיתי לדעת את ה’. שנזכה לעבוד את ה’ מתוך ביטול נכון כלפי ראשי העם צדיקיו הנאמנים. לא נזלזל בתורתם אלא נלמד את דרכם במסירות נפש.
נאמין שהם הפכו להיות צדיקים מתוך עמלה של תורה ולא רק מברכתו של צדיק אחר מה שגרם להם בפתאומיות להתעורר בתור צדיקים.
שנזכה למען שמו באהבה ובשם כל ישראל.
שבת שלום!
ניסים, בית מדרש “ישמח משה באור פניך”