הרב אהוד שרגא, יועץ זוגי רב קהילת אוהל אבות בפסגת זאב ומרצה ב”באור פניך”
פרשת קרח, פרשה העוסקת במחלוקת שימשה במשך כל הדורות בסיס פרשני רחב לשיחות על שלום בית לגופה של פרשה, ישנו פסוק מפתיע המופיע בשלבים הראשונים של המחלוקת וזוהי בעצם תגובתו הראשונה של משה כאשר הוא שומע את דברי קרח ועדתו: “וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו” (במדבר ט”ז, ג’). מדוע נופל משה על פניו, ואיזו אמירה יש בכך? הדבר תמוה כי לא מצוינת כל תפילה או פניה של משה לקב”ה בזמן הנפילה, ומיד אח”כ מובאת תשובת משה לקרח ועדתו על המבחן אותו הוא מציע. למה שמשה אם כן הנפילה?
יש מהמפרשים שביארו שהנפילה מבטאת חולשה של משה לאור החטאים והכישלונות החוזרים ונשנים של העם. אולם יש מהפרשנים שביארו את הנפילה בהקשר הכללי של ‘נפילת אפיים’. הנפילה פירושה בעצם השתטחות מלאה על הקרקע בשיטוח אברים מלא. (יש לציין שהדבר נאסר מחוץ למקדש – “ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה”). כאשר אדם משתחווה הוא כופף את גופו ומבטא בכך ביטול של רצונו העצמי כלפי רצון שמיים. הוא לא ‘עומד על דעתו’ אלא משתחווה. לעומת זאת נפילת אפיים – שכיבה מלאה על הקרקע – היא ביטוי למחיקת האדם וכעין התמזגות שלו עם האדמה. האדם לא רק מוכן להתכופף, אלא מבטל את כל הרצון האישי שלו, התפישה וההבנה כיצד יש לפעול, ומתוך הביטול האישיותי הזה הוא נפתח לשמוע את דבר ורצון ה’.
כאשר משה שומע את הביקורת עליו הוא לא ממהר לענות. קודם הוא עובר עם עצמו תהליך בדיקה. הוא נופל על פניו, ומשתדל לבטל את כל אישיותו הפרטית, נקודת המבט האישית שלו על האירועים, הנגיעות העצמיות שלו, ומתוך עמדה חדשה זו לבחון ולשקול את טענות קורח ועדתו. רק לאחר מכן, הוא מרגיש מוכן לענות, רק לאחר שבחן ובדק את דבריהם באופן אובייקטיבי ככל האפשר.
בזוגיות נורמלית, קשה מאוד לשמוע טענה כנגדי או כנגד התנהלותי ו’לנקות’ את עצמי מהאירוע. לא כל אדם הוא משה רבנו, ולא כל נפילת אפיים מובילה באמת לביטול נקודת ה’אני’ ולמבט מדויק ושלם. עם זאת, כאשר מדובר בנושאים חשובים, ניתן להשיג קירבה דומה לתוצאות אלו על ידי משחק תפקידים. הדבר כמעט ואיננו יעיל בזמנים של מריבה וכעס. אולם כאשר באמת אדם תופס שיתכן וישנה יותר מנקודת מבט אמיתית אחת, הרי שכאשר מתבקש כל אחד מבני הזוג לייצג את בן הזוג השני, להציג את עמדתו ולטעון למענה, לפתע מרגישים שהראש נפתח לתפישה שונה ולבחינה עניינית שלה.
ועם כל זאת, ישנו תנאי הכרחי נוסף להצלחה. כאשר משה פונה אל קורח ועדתו נאמר: “וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־קֹ֑רַח שִׁמְעוּ־נָ֖א בְּנֵ֥י לֵוִֽי” (ט”ז, ח’). אז אל מי בעצם פונה משה, אל קרח או אל כל בני לוי? ניתן לומר שמשה רצה לדבר עם קרח. אבל משה ידע שברגע שיתחיל לטעון את טיעוניו, קרח ‘ינעל’, ‘יתקפד’, ולא רק שלא יהיה קשוב להגיון שבדברי משה אלא יהיה טרוד במה לענות וכיצד לדחות את דבריו. לכן משה משים עצמו כפונה אל כל בני לוי. כעת קרח שלא חש מותקף או מאויים, יוכל להרשות לעצמו להטות אוזן, ואם יבא עם לב פתוח ונקי, יוכל גם לקבל ולהשתנות.
בעצם מה שגילה פה משה הוא שהסיכוי להקשבה אמיתית ולקבלת דעה שונה מותנת בכך שננטרל את תחושת המאבק. אין בדיקה של מי מבני הזוג צודק אלא מה נכון לנו כזוג, כבית. סוף סוף, עדיף לדעת שהתחתנת עם שותף שצודק לעיתים ולא עם מי שרק טועה תמיד…