היקשרות עם הילדים

הדסה כהן- מנחת הורים וצוותים חינוכיים

“…האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף” (במדבר, ט”ז, כ”ב)

משפט קטן שמכיל כל כך הרבה בתוכו. כאשר אני קוראת את המשפט, אני חושבת על כל הפעמים הרבות בהם אחד הילדים שלי “חטא” ואני “קצפתי”, לפעמים עליו באופן אישי ולפעמים “על כל העדה”, כלומר על ילדים שלא היו מעורבים במעשה.

מרגע שאנחנו נעשים הורים, אנחנו מנסים לפתור את שאלת השאלות: “מהו הורה מושלם?” אז זהו, אין דבר כזה הורה מושלם. כל ילד נולד להורים המדויקים עבורו וכל הורה מקבל את הילדים המדויקים עבור אותו הורה והלמידה היא הדדית, דו סיטרית. כאשר ישנה טעות מצד ההורה או מצד הילד, גם זו למידה, אולי למידה גדולה יותר מההצלחות. על הרגעים האלה אני רוצה לדבר. דווקא על אותם רגעים שאנחנו כל כך משתדלים, אבל התגובה שלנו לא מותאמת, או לא מכוונת ישירות לאשמים. יש התנהגויות ומעשים של הילדים שלנו, שאנחנו מצליחים להגיב עליהם בצורה מותאמת, אבל יש את הדברים שנעשים, שמסיבה כלשהי מרתיחים אותנו. אני לא רוצה להתמקד בסיבה לכך וגם לא משנה כרגע למה התנהגויות מסוימות גורמות להגיב בצורה תוקפנית, או לא מותאמת. אני רוצה להתמקד בהרגשה שלנו אחרי שהגבנו ככה. אחרי שעשינו את הטעות. אנחנו מכים על חטא ומבקרים את עצמנו על כך שלא הגבנו נכון ואולי הגזמנו, או שהוצאנו את התסכול שלנו על האשמים פחות.

אני סבורה שאחד הדברים המורכבים בהורות, זה היכולת לשמר את היחסים עם הילדים שלנו. ההקשרות עם הילדים נוצרת באופן טבעי וספונטני והיא ממשיכה להעמיק ככל שהשנים עוברות. המשימה העיקרית, לדעתי, היא לא לקלקל את ההקשרות, כלומר לשמר את היחסים הנרקמים. התגובות שלנו לדברים שמתסכלים אותנו, הן טבעיות. כאשר קשה לנו לקבל את התגובות שעלולות לקלקל את הקשר, זה בדרך כלל סימן לכך שעמוק בפנים אנחנו יודעים שהתגובה שלנו לא היתה מותאמת. הגדולה שלנו כהורים היא להכיר בכך ולדעת לדבר על הדברים. היכולת שלנו לומר לילד שאנחנו יודעים שהגבנו בצורה לא מותאמת, היא הדרך שבה נשמר את היחסים. היכולת לומר בצורה ברורה, שהיינו מתוסכלים מההתנהגות ושאנחנו עדין אוהבים ותמיד נאהב. היכולת להודות בטעות כזו ולדבר על כך בפתיחות עם הילדים שלנו, מלמדת אותם איך מתמודדים עם טעות. איך אפשר להתחרט ולהצטער, איך אפשר לבקש סליחה. הילדים לומדים כל כך הרבה במהלך חייהם, כאשר חלק נכבד מהלמידה הוא באמצעות ההכוונה שאנחנו או אנשי חינוך אחרים נותנים. כאשר ישנה הזדמנות ללמוד מטעות, על כך אנחנו צריכים להודות, שכן זו למידה שמצריכה אומץ, ענווה והרבה מודעות. חשוב לדבר על הרגעים האלה, שבהם לא הולך לנו בקלות, הרגעים שבהם אנחנו מתוסכלים ומגיבים בצורה שלא רצינו, או כלפי מי שלא רצינו. אם נשאף להיות הורים רגועים וסבלנים תמיד, נהיה מתוסכלים תמיד, כי זה לא ריאלי. כאשר אנחנו יודעים לסלוח לעצמנו, להיות מרוככים בתגובות שלנו כלפי עצמנו, היכולת הזו תתבטא גם כלפי הילדים ואולי נטעה פחות ונקצוף פחות על כל העדה, אבל חשוב לזכור, שכאשר אנחנו כועסים מדי ומגיבים חזק מדי, אנחנו צריכים קודם כל להודות על כך שזיהינו שהגזמנו, כי זה לא מובן מאליו. אם אנחנו מזהים תגובות לא נכונות, אז אנחנו יודעים מהן תגובות נכונות ורצויות וזו הדרך ללמידה שלנו, עם הרבה חמלה כלפי עצמנו. אותה חמלה תבוא לידי ביטוי גם מול הילדים, מעצם המודעות.

לסיכום, הכעס הוא לגיטימי והתסכול הוא מנת חלקנו תמיד. החמלה כלפי עצמנו והיכולת שלנו לקבל את הטעויות שלנו, תאפשר לנו לפתח חמלה דומה כלפי הילדים ולנהל בצורה טובה יותר את התגובות שלנו, תוך למידה שלנו ושל הילדים לאורך התהליך כולו.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to Top
גלילה למעלה