הרב אהוד שרגא, יועץ זוגי רב קהילת אוהל אבות בפסגת זאב ומרצה ב”באור פניך”
בפרשת במדבר הולכת התורה ומונה את כל בני ישראל לשבטיהם, בשני מניינים שונים: כלל ישראל במניין אחד, ושבט לוי במניין נפרד. כאשר מסכמת התורה את מניין הלויים היא אומרת: “כָּל־פְּקוּדֵ֨י הַלְוִיִּ֜ם אֲשֶׁר֩ פָּקַ֨ד מֹשֶׁ֧ה וְאַהֲרֹ֛ן עַל־פִּ֥י ה’ לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם כָּל־זָכָר֙ מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ וָמַ֔עְלָה שְׁנַ֥יִם וְעֶשְׂרִ֖ים אָֽלֶף” (במדבר ג’, ל”ט).
רש”י על אתר מעיר על תופעה שנמצאת במקומות בודדים בתורה – מסורת בידנו הלכה למשה מסיני, שיש לסמן נקודות זעירות בספר התורה על כל אחת מאותיות שמו של אהרן שבפסוק: “נקוד על ‘ואהרן’, לומר שלא היה במניין הלויים”. הנקודות רומזות שלמרות שאהרון נזכר כאן, והיה אחראי יחד עם משה על המפקד, בכל זאת הוא עצמו לא נמנה. לכאורה ברור שאי – מנייתו של אהרון לא נבעה מחשיבותו והיותו דרגה נפרדת מהעם, כי הרי משה אחיו שהיה לפחות שקול לו בחשיבות כן נמנה יחד עם הלויים. במה אם כן שונה אהרון שלא נמנה יחד עם כולם?
אחת השאלות המעניינות מבחינה היסטורית היא אי כיבושה של ירושלים העתיקה במלחמת השחרור. כוח של הפלמ”ח הצליח לפרוץ דרך שער ציון – מה שהיה אמור להיות בכלל פעולת הסחה, וגרם לבריחה המונית של המגינים הערביים ונטישתם את העמדות השולטות בעיר. אולם מסיבות לא ברורות ושנויות במחלוקת עד היום, קיבל הכוח פקודה לנטוש את העיר על מעט מגיניה ותחמושתם הדלה, וכך נאפשר לערבים לחזור ולהשתלט על עמדותיהם, ולאחר מכן על העיר כולה. כך נותרה העיר העתיקה בידיים זרות, עד למלחמת ששת הימים אז כבשו אותה כוחות צה”ל. הרב משה צבי נריה הציג נקודת מבט אמונית – תורנית מעניינת לאי כיבושה של העיר בתש”ח. ירושלים מוגדרת ע”י דוד המלך בתהילים (קכ”ב, ג’): “יְרוּשָׁלִַ֥ם הַבְּנוּיָ֑ה כְּ֝עִ֗יר שֶׁחֻבְּרָה־לָּ֥הּ יַחְדָּֽו”, וחז”ל בירושלמי (חגיגה פרק ג’) דרשו [עם נפקא מינה הלכה למעשה]: “עיר שהיא עושה כל ישראל לחברים”. בשעת מלחמת השחרור, נמשכה בירושלים הנתונה במצור התנהלות נפרדת של שלושת המחתרות. את ירושלים המחברת לא ניתן לשחרר כאשר מפורדים. ולכן רק במלחמת ששת הימים כאשר כל ישראל היו מאוחדים תחת צבא אחד, השתחררה העיר.
אהרון הכהן הגדול מוגדר כליבם של ישראל, וכל ישראל נתונים על ליבו – הן ע”י החושן והן בתחושת הלב ממש. לאיש שכזה לא שייכת מניה בתוך קבוצה, כי היא מכריזה על שייכות מוגברת לצד אחד, וממילא מיעוט הקשר עם אחרים. ולכן אהרון לא נמנה עם אחת הקבוצות, כי הוא שייך לכולם! מסופר על ר’ אריה לוין שמחמת הרגש דומה ציווה את בני ביתו להימנע מלהצביע למפלגה כלשהי בבחירות, אף אם הם מזדהים איתה, כי השייכות למפלגה מפלגת אותך משאר העם, וליבו של ר’ אריה לא הניח לו להיות שייך יותר לצד אחד כי ממילא זה פחות לצד אחר…
בחיי משפחה לפעמים ישנה נטייה לסמן ילד מסוים כילד של אבא / אמא. הדבר נובע פעמים רבות מזיהוי דרך חשיבה / התנהגות שמזכירה מאוד את אחד מבני הזוג, או קשר טבעי חזק שנוצר ביניהם. אולם צריך לשים לב שאמירה שכזו יכולה ליצור אצל הילד גם תחושה שהוא פחות רצוי או שייך לבן הזוג השני, ועל ידי כך לחזק יותר את הקשר אליו הוא סומן וכגלגל חוזר להחליש עוד את הקשר עם השני. ילד – בכל גיל – זקוק לתחושת קשר ושייכות עם שני הוריו, ויש לתת את הדעת על כך.
אולם במפתיע, במקום אחד התורה דווקא מורה על חיזוק הקשר של אגף משפחתי אחד באופן מובהק על חשבון אגף אחר! בשולחן ערוך (יו”ד, ר”מ, י”ז) נפסק שאישה נשואה מחויבת פחות בכבוד הוריה, על מנת שתוכל להקדיש את זמנה ומרצה לקשר עם בעלה! אם התורה מצאה לנכון לבטל מהאישה את אחת ממצוות העשה ששכרם אריכות ימים, ובלבד שתהיה פנויה לחיזוק הקשר עם בעלה, ניתן להבין מקל וחומר מה מקומם של פגישות עם חברים, הוספת שעות בעבודה ועוד כיו”ב כאשר הם באים על חשבון הבית והקשר הזוגי – מצידם של שני בני הזוג כמובן. ישנה כאן קריאה ואמירה ברוה של התורה: בניית בית יציב קודמת אף לדברים חשובים, ובמידת הצורך ראוי לה שתבוא אף על חשבונם. וגם מי שמתקשה לוותר על עיסוק מסוים, צריך לחדד לעצמו ועוד יותר לבן / בת הזוג כי הבית והקשר נמצא בראש מעייניו, הלכה ולמעשה. בהצלחה 😊