אמנות ההקשבה והשתיקה או לגדל ילדים גדולים

הרבנית רחל וינשטיין, מרצה בבית המדרש “באור פניך”

אחרי שהגדולה שלי נולדה הרגשתי שגיליתי עולם.

מכל מיני בחינות.

אחת מהן –

פתאום הסתובבתי בעולם עם חברות חדשות.

פתאום הבנתי שכל האימהות בעולם עברו,

במידה זו או אחרת,

מה שעברתי.

לידה.

ומאז ועד היום –

הן הפכו לחברות בחבורה נפלאה.

חבורת האימהות.

וואו,

איזו חבורה.

 

בזמן האחרון אני מרגישה שהפכתי ליולדת מחדש –

פתאום גיליתי שהביטוי ילדים צרות קטנות,

ילדים גדולים צרות גדולות –

זה לא סתם.

יש בזה משהו.

אבל ממש.

 

אני לומדת מחדש את ההורות.

ובעיקר את אמנות ההקשבה,

ואיתה את חשיבות השתיקה.

 

אם עד עכשיו הקשבתי,

לפעמים בחצי אוזן,

למה שסיפרו לי הילדים.

עכשיו פתאום אני מגלה שצריך עשרים אזנים.

להבין ולשמוע את מה שנאמר.

ואת מה שלא נאמר.

 

ואם עד עכשיו חשבתי שאני נותנת מקום לילדים לבחור בעצמם,

משתדלת לסמוך עליהם,

עכשיו פתאום זה תופס נופך חדש.

והדבר שחשבתי שלמדתי,

וידעתי,

פתאום מאתגר.

מאד.

 

בפרשת בחוקותי ישנם ברכות וקללות.

בפרשת הברכות אם בחוקותי תלכו.

ובקללות –

ואם לא תשמעו.

רש”י במקום מסביר שתשמעו הכוונה היא להיות עמלים בתורה.

התורה דורשת עמל.

ושהו פירוש המילה תשמעו.

שצריך לשמוע אותה,

וצריך ללמוד אותה.

ולעמול עליה.

 

ונראה לי שאת ההליכה בדרכי ה’ אפשר לאפיין במילה הליכה.

למרות שגם שם רש”י מתייחס לעמל תורה.

אך יש בעשיה גם כוח.

כוח משלה.

הולכים, עושים.

מתחילים,

ועולים על הגל.

 

ההימנעות –

מה לא לעשות,

מה לא לומר,

השמיעה,

והשתיקה,

אותן צריך ללמוד.

וכמובן שכאן אנו עושים קצת מדרש על רש”י…

ההקשבה –

עליה צריך לעמול.

ללמוד.

להקשיב,

ולשתוק,

לתת מקום.

ושוב ללמוד.

בכל סיטואציה חדשה,

בכל פעם מחדש.