ניסים אשכנזי, פסיכותרפיסט לכאב פיזי ורגשי. מייסד בית מדרש “באור פניך”
דמיינו לכם שאתם נהג של קו אוטובוס עם מסלול קבוע..
אתם נוהגים בכל יום על אותו מסלול עם אותן תחנות ועם אותם נוסעים שעולים ויורדים. יש נוסעים שאתם ממש מתפללים שלא יופיעו בתחנה כלל, ולא רק באותו יום.. קשה לכם איתם כי הם מדברים בגסות, מפירים את הסדר ומרגישים שברגע שהם שלמו על כרטיס האוטובוס, הם הפכו להיות בעלי הבית שלכם. חשוב לציין שלנסיעה הזאת מצטרפים גם אנשים חמודים. למשל חיים, האיש המבוגר בעל חוכמת חיים, תמיד יודע להרגיע את הרוחות ולהכניס אוירה משמעותית. כנ”ל גם האיש החייכן שאין יום אחד שעולה לאוטובוס בלי לדרוש לשלומיכם.
יום אחד אתם שמים לב שפשוט נמאס לכם. נמאס לכם לנסוע באותו מסלול קבוע כבר שנים. לראות את אותם נופים ואנשים. להיפגש עם אותם רמזורים, משאיות וסתם נהגים מעצבנים. זהו, החלטתם! אתם רוצים משהו חדש. מה אתם עושים? אתם מרימים את הראש מעט מהכביש ומסיתים מבט ימינה. אתם רואים מעין שלט שאומר: “אם תפנה כאן ימינה תוכל להתחיל דרך חדשה – ולא סתם דרך, אלא דרך משלך! הדרך ששייכת לך!”.
הלב שלכם מתחיל לפעום, אתם מתחילים להזיע – המחשבות רצות: “האם זה אמיתי? האם באמת יש דרך חיים שהיא שלי, כזאת דרך שמבטאת את הערכים והמשמעויות שלי – ממש כמו שאני רוצה?”.
מכאן ברשותכם נעבור לדבר בגוף שני.. באופן אישי יותר..
זהו! אתה מבין שאין לך ברירה, פשוט נמאס לך – אתה לוקח החלטה ומתחיל להסית את ההגה לכיוון הפנייה. הגאולה הפרטית שלך ממש בפתח ו.. חלק מהנוסעים החוצפנים שלך מתחילים ממש לנבוח עליך! “מה קרה לך? השתגעת? אין לך אומץ לעשות דברים כאלה! אתה מפסידן! אתה לא באמת נוסע באותו מסלול משעמם בגלל שאנחנו רוצים! זה פשוט נוח לך! אז תפסיק לבלבל במוח ותחזיר אותנו בבקשה לאותו המסלול! נוסעים אחרים בלי להתבייש קמים מהכיסא ומתקרבים אליך. הם נראים מפחיד! הם עושים קולות מוזרים, הם נושמים מוזר ומהר, הם מרימים ידיים – וואו אילו ידיים כבדות וחזקות יש להם! “מה הם הולכים לעשות לי?” אתה חושב. ואז צועק! – הבנתי את הרמז! אני חוזר למסלול הרגיל והישן שלי.
אבל מה לעשות, אותו מסלול נסיעה לא משתנה, הרגשת הבדידות ופספוס החיים שוב חוזרת ואחרי זמן אתה שוב שואל את עצמיך: “עד מתי תהייה לוזר?! עד מתי ירמסו אותך, עד מתי תמשיך לרצות את כולם חוץ ממך? ובאינסטינקט אחד אתה זורק את ההגה ימינה ופונה אל אותו רחוב עם השלט המורה על התחלה חדשה. והנוסעים? – אין להם רגע אחד של מנוחה! הם קופצים עליך בצעקות יותר חזקות, מקללים, נובחים ומאיימים!
עם העמידה שלך מול התנגדות הנוסעים, אתה שם לב למשהו מאוד מיוחד. למרות האיומים והמראות המוזרים של אותם נוסעים אף אחד מהם באמת לא נוגע בך פיזית. אין עליך סכנה קיומית – אין כאן איום ממשי. וכשאתה מתבונן יותר לעומק, אתה שם לב שבתחילת הפנייה, הקולות גוברים!! הצעקות הופכות להיות ממש בלתי נסבלות, הייאוש מאיים, ואתה ממשיך לנסוע! די! אני לא חוזר לאותו מסלול חיים. אני לא מסתכל אחורה, החלטתי לדהור! היה לי שלט מכוון! אני מחליט להקשיב לשלט הזה עד הסוף!
כאן מגיע השינוי – התפנית הגדול! ככל שאתה יותר מתקדם בנסיעה יותר ויותר נוסעים בעיתיים חוזרים לכיסאות ורואים כיצד האוטובוס מתקדם ובמקביל הנוסעים החיוביים מתחילים יותר לעודד אותך.
אחים יקרים זהו משל שלקוח מעולם הטיפוליACT CBT – שאני עוסק בו. בנמשל, האוטובוס הוא כל אחד והחיים שלו. הנוסעים הם המחשבות שלו. מחשבות טובות ומחשבות הורסות. האוטובוס שלנו – החיים, נעים במחזוריות כי מסלול הנסיעה – העולם הזה, הוא עגול.
במשך הנסיעה – במשך החיים, ה’ שם לנו שלטים על מנת שנתבונן בהם ונבחר לקרוא וליישם אותם מרצוננו החופשי.
אבל מה הבעיה? הבעיה היא שאנחנו מלאים במחשבות שליליות שמעוורות את עיננו מלראות את השלטים.
אם הכאב מהנסיעה הרוטינית גובר על העונג שאנחנו זוכים מאי ההתמודדות עם המחשבות הטורדניות שלנו, עם אותם נוסעים צעקנים שעושים את מלאכתם נאמנה, אז אנחנו לוקחים החלטה לצאת ממעגל החיים המוכר אל עבר התחלה חדשה.
גם שמתחילים דרך חדשה המחשבות השליליות לא נעלמות, אדרבא הם מתגברות! בהתחלה לפחות, ובפרט בזמנים שאנחנו חוזרים להיות הססנים בנוגע לבחירת הדרך. התגובה לצעקות הפנימיות האלה יכולה לבוא בכניעה וחזרה שוב לאותו מסלול רוטיני ובטוח. אבל אם האסרטיביות להשיג את משמעות החיים שלך! וליישם את הערכים שלך! מתמידים, אז לבסוף ההצלחה מגיע.
אם הסיפור היה נגמר כאן, היינו מפספסים רעיון ענקי שהפרשה נותנת לנו במתנה בהקשר לנסיעה שלנו בחיים.