ו’נהפוכו’ אישי

לפני כמה שנים היה לי ו’נהפוכו’ אישי.

כבר שנים שאני הולכת למגדל עז בליל פורים. לשאוף קצת קדושה. להתחבר. להטעין סוללה.

אבל תמיד עם קצת קווץ’ בלב. כי תמיד אני מגיעה מאוחר…

לא לפני 00:30, 1:00. כי תמיד יש משהו.

וזה נדחה.

קווץ’ קטן אמנם. מודה על הטובה,

ומקבלת בהכנעה את המציאות הנפלאה שלי – שיש לי משפחה. וזמני לא בידי.

לפני כמה שנים פגשתי חברת פורים כמה ימים לפני פורים.

כל שנה אנו רוקדות יחד. מין חיבור מיוחד שכזה.

“נו, אז נתראה בפורים?”

“בעזרת ה'”.

וחברה נוספת שעמדה בצד אמרה – “מה? איפה?”

“במגדל עז”.

ענינו לה.

“כן? שווה שם?” שאלה החברה.

וכאן הגיע לי ה’ונהפוכו’.

“כן”, ענתה חברת הפורים שלי – “אבל כדאי להגיע אחרי 00:30 1:00 כזה.”

 אז מתחילה המסיבה האמיתית, עם התעלות, עם הנשים הבוגרות, שיש להן משפחה, שיש להן דיבוק חברות של קדושה בוגרת.

ופתאום חווית הפורים שלי התהפכה.

אותו קווץ’ הפך ללכתחילה.

העץ אשר עשה למרדכי –

להבדיל!!!

שתלו עליו את המן.

זה ו’נהפוכו’.

ההבנה שהדבר עצמו, הוא הוא מדויק.

הגאולה.

הפתרון.

זה נכון ברמת הפרט, זה נכון ברמת הכלל.

וזה נכון – אוהו כמה שזה נכון בחינוך.

שהאתגר החינוכי –

המצב המורכב,

אחרי שנעבור אותו,

(כן- בסוף נעבור אותו בעזרת השם…)

נראה איך הוא בנה. ודייק. אותנו, ההורים.

ואותם – הילדים. נערים. מתבגרים.

ונראה לי שחלק מהעבודה של פורים זה להאמין.

תוך כדי.

למרות שלא רואים איך זה יגמר, ואיך שזה מדויק –

להאמין.

פורים שמח!

שנראה בעיננו איך שמתהפך הכל לטובה!