הרב אהוד שרגא- יועץ זוגי רב קהילת אוהל אבות בפסגת זאב ומרצה ב”באור פניך”
‘אני לא מעוניין בכלל להתחתן, אולי הרבה יותר מאוחר. אחרי הכל, למה להגביל את עצמי ולהעמיס עול של משפחה?’
‘אני כבר לא מתלהב מחיי הנישואין שלנו. גם לבד ארגיש נוח. הילדים לא יהנו מהמצב, אבל זה מה יש’.
אמירות כאלו ודומות להן, חוזרות ונשמעות מידי פעם. החשש מלקיחת עול או אחריות, ולעיתים אף הנכונות לפרק קשר, לאו דווקא מסיבות מהותיות, ואפילו על חשבון אחרים. התורה מאפשרת גירושין, ולכן ללא ספק ישנם מקרים בהם זהו הצעד הנכון. אבל היכן עובר הגבול, או לפחות מהו משקל הנגד שצריך להביא בחשבון? גם אם אין הטלת חיוב ברור על נישואין עד לגיל מסויים [מלבד מקרים בודדים, דוגמת החרם שהטילו חכמי ירושלים לפני כמאתיים שנים על כל רווק שעבר את גיל עשרים, שאסור לו לדור בירושלים. החרם בוטל ע”י הרב עובדיה יוסף, הרב יהודה צדקה והרב בן ציון אבא שאול לאחר שחרור ירושלים העתיקה במלחמת ששת הימים], האם הרתיעה מלקיחת תפקיד כבעל / אישה וכל שכן אב / אם היא רתיעה מקובלת או שראוי לדחות אותה?
הרשב”ם פותח את פירושו לפרשת וארא: “וידבר אלוקים אל משה – בארץ מצרים”. כבר בפרשה הקודמת מתוארת חזרתו של משה למצריים, מה אם כן רצה הרשב”ם לומר? בסוף הפרשה הקודמת, פרשת שמות, משה פונה בתלונה לקב”ה. הוא לא מבין מהי מטרת שליחותו, אם התוצאה היחידה של פנייתו לפרעה הייתה הכבדת עול העבודה על ישראל. בתחילת פנייתו לקב”ה מובא: “וישב משה אל ה’ ויאמר” [פרק ה’ פסוק כ”ב]. ההסבר הפשוט למלה ‘וישב משה’ היא שהוא שב לשיחתם הקודמת. אולם הרשב”ם הבין שאם זו הכוונה, היה ראוי יותר לציין לשון פניה: ‘ויאמר משה’, וכיו”ב.
לכן מסביר הרשב”ם “וישב משה אל – המקום אשר היה ה’ מדבר עמו שם”. כלומר, עפ”י הרשב”ם בתקופה בה משה בתחילת נביאותו, כאשר הוא מעוניין לפנות לקב”ה ולקבל ממנו תשובה, הוא חוזר למקום המפגש הקודם – לסנה – ושם הוא פונה אל ה’. אבל הקב”ה לא עונה לו! תשובת הקב”ה בפרשתנו מתקבלת רק כאשר משה שוב בארץ מצריים. מדוע משה לא זוכה לגילוי שכינה במקום המקודש, ורק במצריים הקב”ה עונה לו? נראה שהרשב”ם רוצה לרמז לנו עיקרון יסוד. גם בשעת קושי, גם כשעולים הרהורים על כל התהליך, אין מקום לסגת מהתפקיד והמטלה. יציאת משה חזרה למקום הסנה בהר סיני היא מעין ‘שבירת שמירה’ ונטישת השליחות, ולכן הקב”ה לא עונה לו. רק כאשר הוא חוזר לתפקידו במצריים, הוא זוכה לדבר ה’.
הקב”ה הניח את האדם בגן עדן “לעובדה ולשומרה”, ומאז ברור לנו שמציאותנו בעולם איננה סתמית. יש לנו תפקיד, לכל אדם ואדם אמורה להיות מטרה, שעל ידה הוא יקדם את העולם. כאשר אדם מבין שמשפחה היא אבן היסוד לבניית העולם, העם ואף האדם הפרטי, הוא מבין שהוא נקרא למשימה, ומשימה כפי שלימד אותנו הרשב”ם לא נוטשים, אא”כ כבר לא ניתן לקיים אותה.
ב”ה שנזכה לראות ברכה במעשינו, ולקיים אותם מתוך שמחה של הבנת הגודל והייעוד!