ניסים אשכנזי, פסיכותרפיסט לכאב פיזי ורגשי. מייסד בית מדרש “באור פניך”
“ויסע ישראל”
“ראוי היה יעקוב לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו” (שבת פט עמוד ב). ביעקב אבינו ובניו מתקיימת הנבואה שקיבל אברהם אבינו בברית בין הבתרים: “וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה” בראשית ט”ו ז’-כ”א. אם כן, שתי דרכים למימוש הנבואה, ירידה באכזריות או ברחמנות כמו שקורה בפרשתנו.
אשתי היקרה, יש לי נסיעה היום! לא אוכל להגיע לאסיפת ההורים. תוכלי לנסוע במקומי? את האמת אני קצת לחוצה מהמשימות של הבית אבל אם אין ברירה אז אסע. תאמיני לי הייתי מוותר על הנסיעה, אבל הבוס ממש מבקש שאבדוק למה הלקוח מאנגליה מתלונן כל הזמן. נו באמת, אנגליה זה מקום שאתה אוהב להיות בו. בקר במוזאונים, טייל בפארקים, שתה בירה מקומית קרה ותוססת. מה יש? נשמע לי כיף. הבעיה היא שברגע שאכנס למפעל בבוקר לא אצא ממנו עד השקיעה, ובלילה למי יש כוח לצאת בידיעה שמחכה לך יום נוסף של עבודה מאומצת.
כן, אני מבינה אותך. זה נשמע לא נעים בכלל.
תגיד אתה מצליח לשמור שם על הסדרים שלך? סדרים? למה את מתכוונת? למשל, התעמלות, קריאה בספרים שאתה אוהב, לימוד תורה. אתה יודע כל מה שאתה עושה בבית.
איזה יופי, תוסיפי שמן למדורה. ברגע שאני עוזב את הבית, כל הסדרים מתבלגנים. לא רק שהסדרים מתבלגנים אלא אני עוד נותן לעצמי לגיטימציה לוותר על כל הדברים החשובים לי באמת בטענות שהסדרים האלה חשובים אבל לא שייכים בנסיעה. אז למה לא להרפות, אני אומר לעצמי. אבל מה הבעיה? ברגע שאני יושב על כיסא המטוס חזרה הביתה, הגוף מאותת “חביבי הגזמת עם האוכל, השתייה ובזבוז הזמן על דברים חסרי ערך”. בקיצור, הייתי מעדיף להישאר במקום הבטוח והמוגן שלי מבלי להיכנס לסיכונים מיותרים.
למעשה זאת דוגמא אחת לכל מני מצבים בהם אנחנו מחוייבים לצאת מאזור הנוחות שלנו באופן זמני או במקרים קיצוניים לתקופות ממושכות. שאלה ראשונה שעולה במקרים כאלה שאין לי בררה והתזוזה מחייבת, האם ה’ מרוצה מהמעבר/נסיעה/שינוי שלי? אני מזכיר הנושא כאן, יציאה מהמקום המוכר למקום חדש כי כוחות חיצוניים מחייבים אותי כגון פרנסה, ארץ מסוכנת וכו’ או כי יש אפשרויות חדשות שיועילו לי באופן כללי.
שאלה שנייה, איזו צידה אני צריך לקחת איתי לדרך ובפרט עבור המקום החדש אליו אני אמור להגיע? אחרי הכל אנחנו לא ממש מתחילים מאפס. עברנו כברת דרך במקום הקודם, למדנו דברים, הפנמנו שיש דברים מזיקים ומועילים יותר. כל הנ”ל בקל וחומר אם המעבר למקום חדש הוא לתקופה קצרה.
רבינו עונה על השאלה הראשונה בהקשר למעבר של יעקב אבינו לארץ מצרים בפרשה. אחרי שיוסף התגלה לאחים, כולם מבינים שאי אפשר להישאר בבצורת בארץ כנען. פמליה מכובדת מלווה את יעקב אבינו בירידתו למצרים. בדרך למצרים יעקב עוצר בבאר שבע, זובח זבחים לאלוקי אביו יצחק וה’ נגלה אליו. ה’ אומר, אל תירא מלרדת למצרים, הירידה היא לא אקראית. שם אהפוך את זרעך לגוי גדול (ע”פ האברבנאל). ולבסוף ה’ חותם באני אהיה עמך בירידתך למצרים להשגיח עליך שלא יעונה לך כל רע, ואני גם אשיב את בניך משם לאחר זמן (ע”פ רד”ק). ובינתיים יוסף זה יהיה שידאג לטפל בעניינים שלך.
תסכימו איתי שאחרי כל התלאות הרבות שעבר יעקב אבינו מבריחתו מעשיו ועד היום בעזיבת ארץ נחלת אבותיו, יש איזו הרגשת אנחה שמה שיהיה אחרי הבטחה אלוקית כזאת הסיפור עם יעקב אבינו ובניו הולך להיגמר טוב.
ומה איתנו? גם אנחנו צריכים אף לפעמים מחויבים לנסוע לעבודה/שליחות מסוימת. איך נדע שאכן אנחנו עושים את הדבר הנכון במעבר הזה? מה עם אחינו שעשו עלייה! זזו מהמקום הטבעי שלהם? (לכאורה טבעי כי חוץ לארץ מעולם לא היה הבית של היהודים). מה יכול לחזק אותם שאכן קיבלו את ההחלטה הכי טובה שהיו אי פעם יכולים לקחת?
תשובה ברורה ויפה נותן לנו רבינו נחמן בשיחות מוהר”ן סימן פ”ה: “אֶחָד שָׁאַל אוֹתוֹ עַל עִנְיַן נְסִיעָה לְאֵיזֶה מָקוֹם, אִם יִסַּע לְשָׁם. הֵשִׁיב לוֹ: כְּשֶׁרוֹאֶה אָדָם נְסִיעָה לְפָנָיו, אֵין לוֹ לְהִתְעַקֵּשׁ לִמְנֹעַ מִזֶּה לֵישֵׁב בְּבֵיתוֹ דַּוְקָא. כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁאָדָם נוֹסֵעַ לְשָׁם הוּא מְתַקֵּן שָׁם אֵיזֶה דָּבָר. רַק שֶׁיִּזָּהֵר לִהְיוֹת שָׁמוּר מִן הָעֲבֵרָה חַס וְשָׁלוֹם, אֲבָל כְּשֶׁהוּא רַק שָׁמוּר מִן הָעֲבֵרָה חַס וְשָׁלוֹם. אֲזַי כָּל אָדָם מְתַקֵּן בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא נוֹסֵעַ לְשָׁם. אֲפִלּוּ אִישׁ פָּשׁוּט לְגַמְרֵי.
כִּי בְּכָל מָקוֹם שֶׁהָאָדָם בָּא לְשָׁם, הוּא עוֹשֶׂה שָׁם בְּוַדַּאי אֵיזֶה דָּבָר שֶׁבִּקְדֻשָּׁה עַל־כָּל־פָּנִים. כִּי מִתְפַּלֵּל שָׁם וְאוֹכֵל שָׁם וּמְבָרֵךְ עַל אֲכִילָתוֹ לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה. כִּי בְּוַדַּאי אִישׁ יִשְׂרְאֵלִי אֲפִלּוּ הַפָּחוּת שֶׁבַּפְּחוּתִים, עַל־כָּל־פָּנִים הוּא עוֹשֶׂה כַּמָּה דְּבָרִים שֶׁבִּקְדֻשָּׁה בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר הוּא שָׁם.
וְעַל־כֵּן בְּוַדַּאי הָאָדָם מֻכְרָח מִן הַשָּׁמַיִם לִהְיוֹת שָׁם בְּאוֹתוֹ מָקוֹם דַּוְקָא כְּדֵי שֶׁיְּתַקֵּן שָׁם מַה שֶּׁהוּא דַּיְקָא צָרִיךְ לְתַקֵּן שָׁם. עַל־כֵּן הוּא טוֹבָה לְפָנָיו מַה שֶּׁנִּזְדַּמֵּן לוֹ נְסִיעָה לְשָׁם, כִּי אוּלַי יִהְיֶה מֻכְרָח לָבוֹא לְשָׁם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ, זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת פט:) עַל יַעֲקֹב אָבִינוּ: רָאוּי הָיָה יַעֲקֹב לֵירֵד לְמִצְרַיִם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל אֶלָּא וְכוּ’. כְּמוֹ כֵן הוּא בְּכָל אָדָם. שֶׁהוּא טוֹבָה לְפָנָיו מַה שֶּׁמִּזְדַּמֵּן לוֹ נְסִיעָה לְשָׁם. כִּי בְּלֹא זֶה אוּלַי הָיָה מֻכְרָח לֵירֵד לְשָׁם בְּשַׁלְשְׁלָאוֹת וְכוּ’ חַס וְשָׁלוֹם, כַּנִּזְכָּר לְעֵיל. וְכָל זֶה דִּבֵּר עִם אִישׁ פָּשׁוּט לְגַמְרֵי. כִּי אֲפִלּוּ אִישׁ פָּשׁוּט לְגַמְרֵי מִיִּשְׂרָאֵל מְתַקֵּן גַּם־כֵּן בְּכָל מָקוֹם שֶׁהוּא וּבִלְבַד שֶׁיְּהֵא שָׁמוּר וְכוּ’ כַּנַּ”ל. כַּנִּזְכָּר לְעֵיל.”
אומר רבינו חד משמעית, אם אתה באמת צריך – צא מהנוחות וסע! או שיסיעו אותך בשרשראות של ברזל. כמובן שהברור חשוב והתייעצות בתלמידי חכמים מחייבת אבל כשהתשובה ברורה אז סע! ה’ אתך. בנסיעות קצרות קיבלנו אור ירוק, כי אין סתם! אם אתה צריך לנסוע, אז אתה מתקן שם משהו. יהודי הוא כלי קודש. כל ברכה/מצוה שלך, כל מחשבה טובה יטהרו ויתקנו את המקום!
ומה עם נסיעות יותר משמעותיות?
כותב רבינו בשבחי הר”ן בפרוש: “כל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל”. וכן: “כל העניין שלי זה ארץ ישראל”; “מי שרוצה להיות יהודי, אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל”.
אחי ורעי, הכול גלוי וידוע! אנחנו זכינו לחיות בדור שמקיים את החלק השני של ברית בין הבתרים בו נאמר: “וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל”. אומנם נגאלנו ממצרים פעם אחת אך חזרנו לגלות כ-2000 שנה. היום אנחנו רואים עין בעין את תהליך שיבת ציון, תהליך גאולת ישראל. בני ישראל חוזרים הביתה!! חלק הגדול חזר והחלק הנוסף מתכנן את חזרתו.
לגבי השאלה השנייה, איזו צידה אני צריך לקחת איתי לדרך ובפרט עבור המקום החדש אליו אני אמור להגיע? עונה על זה הפרשה: ” וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן”. יעקב מגיע למצרים, מה היינו אמורים לחשוב שיעשה דבר ראשון? ילך לראות את בנו יוסף שלא ראה 16 שנה! לעומת זאת, יעקוב הולך לארץ גושן שם הוא קובע קודם כל אוהלה של תורה! שם הוא בונה את התשתית הרוחנית של עם ישראל מה שנותן לו ולבניו את הכוחות להתמודד עם הגלות המרה.
מה שנכון לגבי הגלות, בוודאי שנכון עבור ארץ ישראל! רק בזכות התורה נוכל להיגאל ברחמים, רק בזכות התורה נוכל לחיות חיים שלמים, שמחים, טובים ומלאי משמעות כי היא חיינו ואורך ימינו! ברוך ה’ גם זאת רואים בחוש, לא היה בארץ ישראל שום דור עם כל כך הרבה בתי מדרש ולימוד תורה. עוד מחכה לנארצנו האהובה, אך לומר תודה לה’ על מה שיש ועל מה שעוד יהיה, זאת חובתנו.
יהי רצון שנזכה לסיים את שליחותינו בגלות ונחזור לארץ הקודש בנחת מבלי שיזרזו אותנו כוחות חיצונים. ואם באופן פרטי כוחות הנפש והטבע סוגרים עלינו ואנחנו לא מצליחים לצאת מאזור הנוחות, לפחות שנתפלל מעומק הלב שה’ הטוב יפתח את דרכינו לגאולה פרטית, יוציא אותנו מצרה לרוחה, מאפילה לאורה ומשעבוד לגאולה וכן יהיה רצון ונאמר אמן!
באהבה רבה,
ניסים אשכנזי, בית מדרש “באור פניך” באלעזר – בין חברון לירושלים.