ניסים אשכנזי, פסיכותרפיסט לכאב פיזי ורגשי. מייסד בית מדרש “באור פניך”
מורי ורבותי בשורות טובות ישועות ונחמות. אנשים חפים מפשע בארץ ובעולם נרצחים בדם קר על ידי בני עוולה הנלחמים בשם אללה. מלחמתם מלחמת אמונה. וכתגובה למלחמה זו, באיזה נשק עלינו להשתמש? שם הנשק שלנו גם כן נקרא “אמונה”, רק שהאמונה עליה אנו מדברים היא אמונה הקשורה לקדושת החיים ולא לקדושת המיתה! בראש מעייניו של הלאום היהודי הוא להוסיף חיים, שמחה, אחדות והשתלמות. מאין למדנו זאת אם לא מאבותינו הקדושים שנאלצו לעמוד בניסיונות דומים?
האמונה היא הידיעה וההרגשה על מה אתה נלחם. מכיוון שאנחנו יודעים ומרגישים על מה אנחנו נלחמים, אנחנו גם מפתחים מודעות על דרך הלחימה. עם ישראל אינו מפחד מדרך ארוכה מכיוון שיש לו מסורת. ומתוך המסורת יש לו חזון! שואלים אותנו, האם אתם לא מפחדים לגור בין הפלסטינים? (אנחנו גר בגוש עציון ליד בית לחם וחברון). אנחנו עונים תשובה פשוטה: האם אתם מאמינים לתורה הקדושה? אם כן, ראו ממי אנחנו שואבים את הכוח לעמוד מול אנשים גזלנים, שקרנים ורוצחים.
ההיסטוריה מראה פעם אחר פעם שרק באמונה מנצחים. חברינו האומן, “בוצר”, מבטא בשורות הבאות את האמונה שמלווה אותנו לאורך אלפי שנים ומבטא את היותנו אומה נצחית: “אֲנִי מוּכָן לָמוּת רַק בִּשְׁבִיל לִחְיוֹת אֶת מַה שֶּׁבֶּאֱמֶת נוֹעַדְתִּי לִהְיוֹת. לֹא רוֹצֶה לִחְיוֹת בִּשְׁבִיל לָמוּת וְאָז לְגַלּוֹת שֶׁחָיִיתִי בְּטָעוּת”, מתוך השיר “עדרים”. תורת אמת נתן לנו, ברוך ה’ בחר בנו! ברשותכם נלמד בפר’ השבוע את היחס של יעקב אבינו לחיים ומתוך כך נוסיף טוב חן וחסד בחיינו.
על הפסוק “ויותר יעקוב לבדו ויאבק איש עימו עד עלות השחר” בראשית ל”ב, כ”ה, אומרים חז”ל בגמרא חולין צא ע”א: “אמר רבי אלעזר, שנשתייר (יעקוב אבינו) על פכים קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם מגופם. וכל כך למה? לפי שאין פושטים ידיהן בגזל”.
מה הם אותם פכים קטנים? אותם פכים הם אותם דברים רוחניים או גשמיים שלכאורה נחשבים כחסרי ערך שהרי הם נקראים פכים קטנים, לא רק שהם פכים אלא הם גם קטנים. בעולם חומרני כמו שלנו שהכוח נמדד על פי כסף, התנהגות חיצונית והרבה דיבורי סרק, איש שנותן ערך לפחים קטנים באמת צריך לתת הסבר למעשיו ההזויים.
למעשה העומק כאן הוא, שאסור שהעולם הפנימי שלי יהיה בנוי על פי היחס והחשיבות שהסובבים מתייחסים או מחשיבים אותו כחשוב או רלוונטי אלא, על פי היחס שאני מרגיש ומחשיב אותו כחשוב.
אף אחד לא יכול לומר לי כיצד להרגיש, כיצד לחשוב ולאילו דברים לשים יותר דגש בפרט בעבודת ה’. אם הלב, שהוא מרכז החיים, לא נוכח באותה מציאות שאני עוסק בה, אז אני חייב לעשות בדק בית ולראות היכן אני טועה. המדד לאותה עבודת ה’ או כל דבר שאני עושה בחיים זו השמחה והחשק שמתלווה לפעולה. כמובן שלא מדובר כאן אם מתחשק לי להניח תפילין או לשמור שבת. כאן יש אמת אלוקית שיורדת מלמעלה למאטה. ה’ רוצה שאניח תפילין ואשמור שבת ושאקיים סה”כ תרי”ג מצוות. הדיון כאן הוא היחס שלי לתפילין ולשבת ולא לעצם השאלה האם להניח או לא.
בעולם חברתי כמו שלנו אדם אמור לפתח מערכות יחסים בין בני אדם ואפילו עם חפצים. אדם שנמנע מליצור קשרים חברתיים, נשאר זר ומנוכר עם הסביבה וגם עם עצמו. אך על האדם להתבונן על איזה בסיס הוא מפתח את הקשר. האם זהו קשר שנכפה עליו, קשר שהוא מעוניין בו מתוך רצון אמיתי וכו’. וזה בדיוק התיקון! לעבוד על מידת ההתבוננות בכל דבר גם אם מדובר בפכים קטנים מבלי להתייחס ל”תקן” iso5000 של הסביבה. כאן העבודה היא אישית מול ריבונו של עולם. להיות איש עמוק שמחפש את המשמעות של כל דבר וכיצד הוא משפיע עלי, קרי לרגשות ולרצונות שלי. העבודה הזאת היא עבודה של צדיקים אמיתיים שאינם רואים את הפכים הקטנים כמה בכך אלא כתיקון נצחי שאולי עבורם דווקא באו לעולם.
יהי רצון שנהיה אמיצים מספיק לממש את עצמינו בחיפוש האישי – בדרכו המיוחדת לו אחר הפכים הקטנים. בהצלחה לכולנו! אכי”ר – שבת שלום.
המורה ניסים מבית מדרש “ישמח משה באור פניך”