הרבנית רחל וינשטיין, מרצה בבית המדרש “באור פניך”
נכון שאם נאמר לו לא ליפול, הוא לא יפול…
נכון?
אז זהו שלא ממש.
חודש חשוון – הוא חודש הנפילה.
האות של חודש חשוון היא האות נ’.
החודש שבו “נופלים” הגשמים הראשונים.
בו נפתחו ארובות השמיים והי מבול.
בו יש האומרים שיבנה בית המקדש השלישי,
תוקם סוכת דוד הנופלת.
במזמור תהילים קמ”ה, הרי זו היא תפילת אשרי,
הפסוקים הן בסדר הא’ ב’. לכל אות – פסוק.
חוץ מן האות נ’.
הגמרא מסבירה – שנ’ היא אות של נפילה.
דוד המלך לא רצה שניפול.
ולמרות זאת פתח את הפסוק הבא –
של ס’,
סומך ה’ לכל הנופלים.
כי ה’ לא רוצה לאחל לנו שניפול.
אך הוא יודע שניפול.
והוא מודיע לנו מראש.
אל תיפלו!
אבל כשתיפלו…
אני כאן.
סומך לכל הנופלים.
חלק מהעניין של חודש חשוון הוא להבין שהנפילות הללו הן חלק מן החיים.
ושהן עצמן –
קרקע פורייה.
מצמיחות. מגלות. מגדלות.
“והיינו שיתקן הנפילה עצמה,
שתהיה לו סייעתא לעבודת ה’ יתברך.
וממנה ייקח לעבודת ה'”
(פרי צדיק לחודש מרחשון)
רב צדיק מסביר שעצם הנפילה –
היא בעצמה סייעתא לעבודת ה’.
והתיקון –
שנלמד לקח ממנה,
מן הנפילה,
לעבודת ה’.
כמה קשה לקבל את זה.
שהנפילות הן חלק אינטגרל מהחיים.
וקשה עוד יותר לקבל –
אצל הילדים.
כשהם נופלים.
כמה שזה כואב.
לנו…
יותר מאשר להם.
והתפקיד שלנו –
הוא לאפשר.
ולסמוך.
ולתמוך.
ולחבק.
ולהאמין.
להזכיר שאנחנו כאן, איתם.
למרות הכל.
לא משנה מה.
מחבקים.
סומכים אותם,
וסומכים עליהם.
וחובקים ומקיפים אותם –
כמו סמך.