הרבנית רחל וינשטיין, מרצה בבית המדרש “באור פניך”
ביום ראשון שעבר, צמנו. זוכרים?
לי זה מרגיש לפני שנים. יובלות.
ביום שני בבקר, כלומר בי”א אב, (כן, לא התבלבלתי. צמנו בי’ השנה…)
קמתי בבקר והבן שלי בן הארבע שאל:
“אמא, מותר להדליק אור בתשעת הימים?”
עניתי לו “מותר, אבל כבר לא תשעת הימים מתוק”.
מיד אורו עיניו, כל כולו זרח, והוא אמר בקריאת התרגשות “אז בית המקדש כבר נבנה!!!”
ואני לא ידעתי את עצמי מרוב, מרוב… רגשות. שמחה, עצב, אהבה …
עניתי “לא, מתוק בית המקדש עוד לא נבנה. אני כל כך מצטערת “.
והמתוק אמר “לא נורא. נמשיך להתפלל לה’ “.
אחת השאלות שמטרידות אותי בחינוך היא איך שומרים על התמימות, ויחד עם זאת מפתחים חשיבה מורכבת. עצמאית. ביקורתית.
למה כשאני קמתי בבקרו של י”א אב לא רצתי לשמוע חדשות ולגלות אם אכן נבנה המקדש. ובכלל, כל יום. למה לא כל יום אני לא רצה על הבקר לראות שנבנה המקדש?
והתשובות רבות.
כי כבר עברתי אי אלו צומות בתשעה באב ולא נבנה המקדש…
כי – אולי אני כבר לא מאמינה בפשטות ובתמימות כזו .
וכי תאכלעס קשה לחיות ככה באכזבה תמידית.
אבל הלוואי לחיות בכזו ציפייה תמידית.
אבל ביום שני שעבר הרגשתי שלמדתי מילד בן ארבע שיעור באמונה. שיעור שיעור.
אני מרגישה שלפעמים אנחנו משקיעים כל כך הרבה מחשבה בלחנך את הילדים שאנו שוכחים שיש לנו מה ללמוד מהם.
הרבה.
כמובן שאנו לומדים המון על עצמנו מתוך האתגרים שאנו פוגשים יום יום בהתנהלות מול הילדים.
אבל שיעור כזה…
זה משהו אחר.
ויש כל כך הרבה מה ללמוד.
ואולי התמימות והפשטות שלהם תוכל לזלוג קצת. להתפשט.
לחזק אותנו.
בתמימות.
בפשטות.
באמונה.
שנזכה לראות את הגאולה השלימה ואת בנין הבית במהרה בימינו.