ניסים אשכנזי, פסיכותרפיסט לכאב פיזי ורגשי. מייסד בית מדרש “באור פניך”
אדם בריא חייב להפגין רצונות. רצונות לתת, לקבל, להיטיב, להשפיע, לשנות וכן הלאה. אדם עם רצון מבטא את מהות חייו. הרצון הוא מעין לבוש של המשמעות הנסתרת, איתה האדם מזדהה וחי.
הרצון הוא הכלי דרכו האדם מביע תשוקות וכיסופים להיפגש עם אותה נשמה אדירה שה’ נטע בתוכו. ככל שאדם רוצה יותר, כך הוא מתאמץ יותר על מנת להוציא את הרצון מהכוח אל הפועל.
כאשר לאדם משמעות ברורה למה ועבור מי הוא חי, הרצונות מתגשמים ומקבלים ביטוי מעשי. על פי תפיסתו של ד”ר ויקטור פראנקל (היה רופא נוירולוג ופסיכיאטר יהודי וינאי) הרצון העמוק ביותר, הוא שאיפה למשמעות והבנה של חייו והעולם שבו הוא נמצא, והבנה זו היא הכוח שיכול לעזור לו להתמודד עם סבל ומצוקה קשים ככל שיהיו.
פראנקל טוען שלמרות שלאדם המודרני אמצעים, הוא איבד את התכלית ולכן סובל מתחושת עקרות וחוסר משמעות שהוא מכנה בשם “ריק קיומי”, שהסימפטום הראשי שלה הוא שעמום. ככל שהאדם מוצא משמעות יותר עמוקה לחייו כך רצונותיו מתגברים לממש את אותה משמעות וממילא הוא חי חיים מאתגרים, מלאים ושמחים יותר.
מה בין זה לפרשתנו אתם שואלים…
ובכן, התורה מלמדת אותנו שבשעה שאדם נודר נדר על דבר מסוים, זה הופך להיות אסור עליו ואם אדם נדר לעשות משהו, הרי שיש חובה עליו לעשותו. לדוגמא, אם אדם נדר לא לאכול לחם, מעתה הלחם נאסר עליו באכילה.
דין הנדר לא כל כך ברור שהרי קיבלנו הוראות מעשיות בתורה מה מותר ומה אסור לעשות ע”פ התאמה רוחנית מדויקת הקשורה להיותנו עם ישראל. אלה מתבטאים דרך מצוות עשה ומצוות לא תעשה. והנה בנדר האדם אוסר על עצמו דבר שמותר לו. לפי ההסבר שלכל איסור או היתר יש סיבה פנימית, האפשרות לנדור יכולה להפר את האיזון הרוחני שכבר הותאם עבורנו כאמור ע”פ ציווי התורה. ובכל זאת רואים מהפרשה שדין נדרים נקבע בתורה ואם כך, לא לחינם היא נקבע.
השאלה היא לשם מה התורה אפשרה לאדם לקחת על עצמו איסור זה או אחר? את התשובה וההקשר לאופן שבו פתחנו את הדבר תורה נוכל להבין ע”י קריאת הדברים שכתב השו”ע דלקמן.
השולחן ערוך (יו”ד רג’) פסק שאל לו לאדם להיות רגיל בנדרים. כל הנודר אע”פ שמקיימו נקרא רשע ונקרא חוטא. בהמשך פוסק השו”ע: “מי שנדר נדרים כדי לכונן (כלומר לשפר) דעותיו ולתקן מעשיו הרי זה זריז ומשובח… ואעפ”כ לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש בהם בלא נדר”.
מדברי השו”ע עולה שבאמת נדרים ושבועות אינם דברים רצויים אפילו בענייני מצוה, וודאי שבענייני חול. הדרך המומלצת היא להתרחק מהם ולקבל כל דבר על עצמינו ´בלי נדר´. אמנם אם אדם מרגיש צורך להתחזק בעניינים רוחניים, והוא חש שרק אם הוא יקבל על עצמו את ההתחייבות בנדר הוא יעמוד בה, והנדר או השבועה יחזקו את החלטתו וידרבנו אותו, מותר לו לנדור. ואעפ”כ אומר השו”ע, לא להרבות ולהרגיל עצמו בנדרים אלא יפרוש מאותם דברים שצריך חיזוק בלא נדר.
רואים מהדברים שלמעשה התורה מאפשרת ליחיד להיות בבחינת בית דין לעצמו. ומכאן הלשון הזהירה של השו”ע שפוסק שלא להיות רגיל בנדרים. מי אוהב ללכת לבית דין? מי אוהב להסתבך בגזרות שקשה לעמוד בהן ועוד כאלה שהאדם קובע לעצמו?! נראה שהדברים ברורים. ובכל זאת התורה נתנה רשות, והשאלה הגדולה היא למה? כאן חייבים לחזור לתחילת הדבר תורה.
אדם מחפש משמעות לחייו. משמעות כזאת שתכלול את רוב האפשרויות שהעולם יכול להכיל. אם הוא לא אדם נהנתן באופן קיצוני, הוא מחפש ומתייגע אחר השאלה למה קורים לו כל מיני אירועים ודווקא בזמנים מסוימים. ולמה? כי לא עולה על דעתו שהעולם הזה הוא כל כך מופקר, כל כך עזוב לנחשים ולעקרבים.
הטוב הטבעי שקיים בכל אדם צועק מקירות ליבו לשמוע את ההרמוניה שבטבע – את ההשגחה מהיצורים הקטנים ביותר עד הרמים ביותר. כל האנושות כולה, ויהודים בפרט, מחפשים את נקודת החיבור או המשמעות של האירועים אותם חווים.
לומר שכל מי שמחפש משמעות מוצא אותה? זה שוב תלוי במידת הרצון לחפש את האמת גם אם היא דורשת וויתורים מצורת חיים מסוימת שהייתי רגיל לחיות. הדברים לא מכוונים רק למתחזקים שביננו אלא גם לדתיים. אדם דתי לא בהכרח מסמל את האדם “בעל המשמעות”.
הרבה פעמים “אדם דתי” חי ע”פ כוח ההרגל, זה שגורם לו לעשות דברים – כי אמרו לו או כי נוח לו וכיוצ”ב. כוח ההרגל השטחי לא תמיד מעיד על השגת משמעות. “להיות דתי” בנקל יכול להתהפך למעין מקצוע חיצוני בלא לב ומשמעות. קוראים לזה חז”ל “מצות אנשים מלומדה”. ומה הפתרון? לדרוש אמת – לחפש אותה – לרצות אותה! ה’ לא עומד מנגד וצופה בנו כאורח כבוד חס ושלום.
הוא עימנו איתנו ואצלנו כל הזמן! אבל צריך לדרוש את האמת. צריך לבקש קשר של אמת עם ה’! וזה עבודת חיים! להיות דבק בה’ – לדעת את ה’.
זה למעשה תורף העניין. חיפוש אמיתי אחר משמעות בכל מחיר. אבל, לא בכל מקום!
מהיכן אם כן נתחיל לדרוש משמעות? מהמקום הכי טבעי לנו, מהבית.
אומנם הדשא של השכן תמיד ירוק יותר אבל משמעות צריך לחפש קודם כל, בביתי, עם אשתי – ילדי – הורי, בנשמתי שלי! מתוך מסורת של אלפי שנים לתורה את כל התשובות ולמרבה הפלא לתורה גם התשובה הפרטית שלי.
ובדיוק כאן המקום להזכיר, בהדרכה צמודה על פי קשר ישיר עם רבנים, שהנדר יכול לעזור למצוא או לחזק את משמעות החיים שלי ולכן התורה גם נתנה את האפשרות לנדור.
שנזכה אחים יקרים, לא לוותר על האמת שלנו. היא חקוקה בליבנו, ומה בליבנו? תורת ה’! המזון הנשמתי איתו אנחנו מתחברים בקשר ישיר לריבונו של עולם. אנשי אמת – אנשי משמעות לעולם לא ינוחו עד שירוו את צמאונם הרוחני ולכן מכאן התפילה לריבונו של עולם: עזור לבניך ולבנותיך למצוא את שליחות חייהם על מנת לחיות חיים מלאי משמעות ושמחה!! אמן כן יהי רצון! שבת שלום!
ניסים, בית מדרש “ישמח משה באור פניך”