שרית אסולין, מנחת סדנאות ומאמנת אישית בשילוב קלפים השלכתיים
“זה בגלל שאת שמנה, לכן את מתעייפת מהר וכואבות לך הרגלים. לא בגלל שאירחת את המשפחה שלי” זה מה שענה לשני בעלה כשהתלוננה בפניו על כאבי הרגלים שלה, בסוף ערב גיבוש למשפחה שלו, ששני ארגנה ואירחה בביתה.
“את לא מבינה כמה נעלבתי, כל הלילה בכיתי. במקום שיפרגן ויגיד תודה, מה שיש לו להגיד זה שאני שמנה?!”
אחרי שנתנו מקום לכאב ולעלבון ויצאנו מהמקום השיפוטי כלפיו, של מה ואיך הוא צריך להתנהג, ניסנו להבין איזו הזמנה לעבודה יש כאן.
—-
כאשר אנו נעלבים ממשהו שמישהו אומר לנו, כמעט תמיד יש בתוכנו פנימה איזה חלק שמאמין לאותו אדם, שמאמין לדברים שנאמרו. כי אם מישהו יעמוד מולכם ויגיד בטון כועס: “יא ירוק שכמוך”, או “יא מתולתלת אחת” (שוב, בטון כועס), כשהשיער שלך בכלל חלק, האם הייתם נעלבים? סביר להניח שלא. ויותר מכך, סביר להניח שבכלל לא הייתם מבינה מה הם רוצים מכם.
יתכן שהייתם נעלבים מאופן הפנייה אליכם, שצועקים עליכם או שלא מכבדים אתכם, ואין ספק שזה חשוב, שכן כולנו זקוקים שיעריכו אותנו וידברו אלינו בכבוד. זהו צורך אנושי בסיסי, אבל העלבון לא נובע מתוכן הנאמר.
כאשר בתוכן שנאמר אין שום דבר שלוחץ לכם על איזה כפתור רגשי, שלא נוגע בשום שריטה שלכם, המילים שנאמרו לא משפיעות עליכם כלל. כשמישהו מעליב אותנו ואנחנו נעלבים מהתוכן של הדברים, זה אומר שאנחנו בעצמנו (באיזשהו מקום) מאמינים למה שנאמר עלינו, שיש בתוכי מקום, עמוק בפנים, שבו אנו מאמינים שאנחנו לא בסדר, שאנחנו טיפשים, שאנחנו לא מספיק טובים, שאנחנו מכוערים וכו’.
אפשר להסתכל עד הדברים המעליבים שנאמרו לנו כהזמנה.
הזמנה לצלול פנימה לתוכנו, להתבונן ולזהות מה באמת אני חושבת על עצמי, מה הסיפור שיש לי על עצמי.
נכון, יתכן מאוד שזה יכאב ושלא נאהב את מה שנפגוש שם. יתכן ונפגוש שם שליליות, שיפוטיות וביקורת עצמית, כאב וחוסר קבלה עצמית. וכן, זה כואב לפגוש בזה. יתכן מאוד שהדברים המעליבים פוגשים אותי בדיוק בנקודה שאני מנסה לשנות שוב ושוב ללא הצלחה וכול ניסיון כושל כזה רק מפיל אותי עמוק יותר למעגל השיפוטיות וחוסר הקבלה של עצמי ולכן זה כואב כל-כך.
ועדיין, כואב יותר להמשיך לחיות עם הביקורת הזו בתוכי ולא לעשות דבר בנדון.
העלבון מזמין לעבודה ושינוי.
—-
אין ספק שהדברים של בעלה של שני, פגשו אותה בנקודה כאובה שלה, לחצו לה על כפתור רגיש שלה, של דימוי הגוף שלה. הם פגשו אותה בדיוק במקום הזה שהיא חושבת שהיא שמנה, שהיא חסרת מעצורים מול האוכל ועוד כל מיני מחשבות שיפוטיות לא ממש מחמיאות על עצמה.
כדי להתחיל לעבוד על נקודה זו שני בחרה שני קלפים ובהם משפטים להשלמה. שני בחרה שני משפטים שדיברו אליה והרגישה שזה מה שהיא זקוקה לו עכשיו. המשימה היתה להשלים את המשפט כמה שיותר פעמים. הרעיון הוא שבהתחלה עולים לנו הדברים הטריוויאליים, וככול שחוזרים יותר ויותר, צפים ועולים דברים עמוקים יותר.
המשפט האחד היה: “אני שלמה עם עצמי כש… וגם כש…”
בהתחלה שני הצליחה לראות את עצמה שלמה רק כשהיא במיטבה ואבל בכול פעם התקלפה עוד שכבה ועוד שיכבה עד שהיא הצליחה להגיד “אני שלמה עם עצמי גם כשאני אוכלת יותר מידי וגם כשאני מסתכלת במראה.
הקלף השני היה: “אני מקבלת באהבה את… ואת…”
והיא כתבה אני מקבלת באהבה את עצמי ואת הגוף שלי כמו שהוא עכשיו, את המראה שלי ואת היופי המיוחד לי …
אך בעיני החזק ביותר היה – אני מקבלת באהבה את בעלי ואת השיעורים שאני לומדת דרכו.
עכשיו כששני הגיעה למקום נקי יותר מול בעלה, אפשר היה לדבר על דרכים לתווך לו את ההרגשה והעלבון שלה, לפתוח בפניו את הכאב שלה.