סופרת אותי

שרית אסולין, מנחת סדנאות ומאמנת אישית בשילוב קלפים השלכתיים

“לא אכפת לו ממני” ככה הכריזה כששאלתי אותה על הפנים הנפולת שאיתן הגיעה למפגש שלנו.
“קרה משהו מיוחד?” ניסיתי לברר בעדינות. מהסיפורים שלה במפגשים הקודמים הבנתי דווקא שבעלה תומך ומפרגן.
“לא חדש בכלל, שנים שאני מרגישה ככה, וכל פעם אני מקבלת תזכורת שהוא לא באמת שם לב אלי ואכפת לו ממני, שהוא לא אוהב אותי. וכל פעם כזו היא רק הוכחה עבורי שאני לא מספיק ראויה”.
לא מספיק ראויה, המשפט הזה הדליק אצלי סירנה מייללת בקול עולה ויורד.
מההיכרות שלי איתה כבר ידעתי שזה לא הוא – שלא אוהב אותה, זו היא – שלא אוהבת אותה.
וכשאני לא אוהבת אותי מי יאהב אותי?
איך אוכל לקבל את האהבה של האיש שלי?
איך אני גורמת לאישה המדהימה הזו להבין שזה שורש העניין שצועק מכאב ודורש טיפול שורש, כאן ועכשיו?
כמו תמיד חברי הקלפים באו לעזרתי.
הפעם בחרתי בקלפי כיסאות וביקשתי ממנה שתבחר את כיסא הזוגיות שלה. האמת הבחירה שלה הפתיעה אותי, הכיסא שבחרה נקרא על פי רוב ‘כיסא האהבה’… כורסה זוגית עטורת לבבות.

“הכיסא הזה נראה כיסא זוגי ורומנטי אבל באמת אין בו מספיק מקום לשניים ואני לא אוהבת להידחק ולדחוף את עצמי, אז אני מוותרת”
“למה את מוותרת? לא מגיע גם לך מקום? לא מגיעה גם לך אהבה?”
היא השפילה מבטה ולחשה “אני לא בטוחה”.
—-
עוד רגע קט נחגוג את חג השבועות, שמו קשור בספירת שבעת השבועות שבין פסח לעצרת וזאת משום שיש לספירת הימים האלו משמעות חשובה. הספירה של ימי העומר מעמידה אותי בכול יום מחדש ומזמינה אותי לבחון את המקום שלי ביחס לתורה.
בעצם אני מגיעה לחג השבועות אחרי שבמשך 49 ימים יום אחרי יום, ספרתי אותי.
חג השבועות מזמין אותנו להתבונן על הספירות בחיינו.
את מה אנחנו סופרים ומחשבים?
איפה אני בספירה הזו?
האם אני סופרת אותי? רואה אותי ומשקיעה בעצמי?
מסתבר שנשים רבות נמצאות אי שם בסוף רשימת הנספרים, כי מה לעשות הן צריכות לעזור לילדים, לדאוג לבעל, לבשל, לתקתק את הבית ועוד ועוד…
אז מה הפלא שהטענה הנפוצה ביותר זה שהוא – האיש אשר איתה, לא רואה אותה, לא אכפת לו ממנה… לא סופר אותה?
אם את מרגישה ככה, אפילו רק לפעמים, כדאי לך לשאול את עצמך האם האהבה שלך לעצמך היא מודל לחיקוי?
האם את באמת היית רוצה שיאהבו אותך בדיוק כפי שאת אוהבת את עצמך?
ספק רב…
הרי, הראשונה לחטוף את חיצי הביקורת שלך זו את עצמך!
אי אפשר להגיד שאת ממש מעריצה של עצמך, עובדה שאת לא ממש אוהבת את איך שאת נראית, ויש לך לא מעט מידות נוראיות (בעינייך) שאת אמורה לתקן, ובכלל את עושה מלא טעויות חלקן ממש “בלתי נסלחות”.
וכשאת חושבת כך על עצמך, אז למה שבעלך יאהב אותך, אם בעיני עצמך את לא ראויה לאהבה?
יותר מכך, גם כשהוא אומר לך שהוא אוהב אותך את לא באמת מאמינה לו…

אז מה עושים? איך מחזירים אלי את האהבה העצמית האבודה?
דבר ראשון להחליף את המשקפים שלך על עצמך למשקפי עין טובה. תיספרי את כל הטוב שבך – גם הקטן ביותר, תעריכי כל דבר שאת עושה – גם אם הוא מובן מאליו. כי טוב שבך זו אבן ספיר שראויה להיספר. (הכי ממומלץ לקנות לעצמך פנקס קטן ולאסוף לשם את כל הספירים הנספרים ומידי פעם לחזור ולקרוא בהם)
חוץ מזה אני בטוחה שאת אלופה בלאהוב ולהשקיע בילדים, בבעל, במשפחה (במי לא…) אז אפשר פשוט לעשות העתק הדבק לעצמך… כמו שאת חושבת עליהם, מה הם אוהבים מה יעשה להם טוב וישמח אותם, תחשבי מדי פעם על עצמך, מה משמח אותי ועושה לי טוב, גם אם זה בדברים הקטנים, אולי בעיקר בדברים הקטנים.
וזה לא יהפוך אותי לאגואיסטית? זה לא יבוא על חשבון בעלי והילדים?
תנסי.
מבטיחה שתופתעי.
שנזכה לספור את עצמנו כי אנחנו ראויות. עובדה שהקב”ה בכל בוקר סופר אותנו ומחזיר לנו את הנשמה.
חג שמח.