הרב אהוד שרגא, יועץ זוגי רב קהילת אוהל אבות בפסגת זאב ומרצה ב”באור פניך”
פרשת מצורע עוסקת בדיני צרעת, והגמרא דנה במקרה מיוחד בו נולד תינוק עם צרעת על עורלתו. האם מותר למול את הילד? מסקנת הגמרא שכיוון שישנה התנגשות בין מצוות העשה של המילה למצוות הלא תעשה של תלישת סימני הצרעת, הרי שהכלל הוא שעשה דוחה לא תעשה ומלים את התינוק.
מה ניתן ללמוד מאיסור תלישת סימני הצרעת? פעמים רבות אדם ניצב בפני קושי ובעיה, כאשר ברור לו שישנה דרך לתיקון, אולם היא תובעת זמן, השקעת מאמץ והתמסרות. לעיתים אדם מתפתה להתחמק מהמאמץ ולמצא ‘קיצורי דרך’. הרבה יותר קל לדחות בדיקות כולסטרול וסוכר מאשר להתמודד עם שינויים בהרגלי תזונה ופעילות גופנית. אולם ההתעלמות מהבעיה לא פותרת אותה אלא מאפשרת לה לצמוח בחשאי ולהופיע בהמשך כבעיה גדולה יותר… המצורע נכשל בלשון הרע, והדרך לתיקון כוללת ניתוק מהחברה – “בדד ישב מחוץ למחנה מושבו”, על מנת לאפשר בניית עולם נפשי עצמאי שלא תלוי בהתייחסות לאחרים או בצורך בקהל מאזינים אותו יש לרצות. במקביל יש צורך לפתח מבט שונה על המציאות – עין טובה, המאפשרת להתמקד בטוב ובחיובי ולא לראות ולעסוק בשלילי. ומעל הכל היכולת לעצור, להימנע מלומר או מלשמוע, גם אם הסקרנות גוברת. כל המשימות הללו זקוקות עבודת הנפש והמידות והשקעה משמעותית. המצורע יכול להתפתות פשוט להיפטר במחי יד מהצרעת – לתלוש את סימני הטומאה, ולחזור לשגרת חיים רגילה. אולם בדרך זו הסימפטום נעלם אבל הבעיה נמשכת. לכן אוסרת התורה על תלישת הסימנים, מלבד ממציאות מיוחדת בה עצם התלישה היא מצוה.
לעיתים רבות נוצר מתח בין בני זוג. יש אי הסכמות שהן בגדר הנורמלי ואף הרצוי. אולם לעיתים הדרך לניהולם עוברת במריבה ופגיעה, ואז יש לתת את הדעת מה הבעיה השורשית והפתרון. האם יש צורך בעבודה על מידת הכעס? בקניית כלים לתקשורת זוגית והבנת השפה האחרת? בהרגל לתת מקום וחשיבות לאחר, לדעותיו ולהרגליו? אולם לעיתים אנו נוטים לפתרון הקל: להתעלם מסימני הבעיה, לחשוב שהנכון ביותר הוא להצליח לקום בבוקר ולשכוח את האתמול על מריבותיו, להיות מוכן לסלוח/לרצות פעם אחר פעם. אבל כל אלו, לא רק שאינם קלים לביצוע, אלא שבטווח הארוך הם הרסניים מחד, ומונעים טיפול ובכך מאפשרים את צמיחת ממדי הבעיה מאידך. מהמצורע למדנו לא התכחש לסימנים אלא לראות בהם תמרור אזהרה וקריאה לשינוי. בהצלחה!