ניסים אשכנזי, פסיכותרפיסט לכאב פיזי ורגשי. מייסד בית מדרש “באור פניך”
במשפט אחד: “איזה כיף להיות יהודי”! יש משהו כל כך רומנטי בתקופה שבין פורים לפסח. יחד שולחים משלוח מנות זה לזה, יחד דואגים לצרכם של הנצרכים, יחד שותים יין בשמחה ויחד מתכוננים לפסח בהוצאת החמץ מהבית.
אומנם האווירה האביבית שמאפיינת את מזג האוויר בתקופה זו טרם הופיע אך אותו עונג והתרגשות מעצם ימי אדר וניסן עדיין זורם בוורידים גם ללא תפאורת האקלים.
מילת המפתח היא ה”יחד”.
אם אמרנו כבר יחד, התורה הקדושה מכוונת כל יהודי להיות מחובר ביום יום לעמו, ארצו ותורתו. היופי בלהיות יהודי הוא שהחיים תמיד נעים סביב קהילה. במילים אחרות, אף פעם לא תהיה לבד אם תחיה בקהילה יהודית תוססת. תמיד ידאגו לך, בפרט ביום השבת. בשבת המשפחה יושבת סביב שולחן אחד. השולחן מחבר את היושבים זה לזה בסיפורים, שירים וסתם בלגאן.
הווי אומר בלגאן, ד”ר אבולעפיה, מומחה לפסיכולוגיה יהודית, אומר שהורים צריכים להיות כמו גולשי גלים. כיצד? הגל מסמל אירוע וההורים הגלשנים. ההורים גולשים על האירועים באמונה שלימה שה’ מנהל את האירוע, והם ההורים רק מנתבים את גופם – בנמשל את מחשבתם, בהתאם לגל – לאירוע שלפניהם על מנת שלא ליפול לכעס ויתר מידות רעות.
ולעניינו, פרשות תזריע ומצורע עוסקות בנושא לא נעים מלאים בתיאורים לא אסטטים, בלשון המעטה, על זיבות, נגעים, ענייני קרי נידה ועוד. הורים ומחנכים נתקלים לא פעם בשאלה כיצד לעסוק בעניינים אלה ובשאלה האם בכלל יש צורך לדבר בנושא רגיש זה.
במילים אחרות, כאשר התורה מדברת על עניינים מוסריים בלבד הרבה יותר קל להפכם לדרשה חינוכית, אך כאשר מדובר בדינים כל כך רגישים ומפורטים כמו בסעיף בשולחן, הבטן מתהפכת והמוח מתפרץ ומציע:
“אולי נעזוב את הפרטים
וננסה להבין את הרעיון הכללי
ונטוס לפרשה הבאה?”
הרבה יותר קל שמורה, יועץ או פסיכולוג ולא הורה מדבר על ענייני מין ונושאים רגישים אחרים. אך למעשה החובה מוטלת על כולנו, בין הורים ובין מחנכים.
ומאיפה האומץ לומר את זה כל כך באופן כל כך בטוח?
בואו נראה את דברי הנצי”ב[1] בתחילת פרק ט”ו: “וידבר ה’ אל משה ואהרון לאמר. דברו אל בני ישראל ואמרתם אלהם איש איש כי יהיה זב מבשרו זובו טמא הוא”.
הנצי”ב מסביר, כלל בידינו שבכל מקום שכתוב “דברו אל בני ישראל”, אהרון חוזר ומשנן את מה שלמד מפי משה רבינו יחד עם כל העם, וכאשר כתוב “ואמרתם אליהם”, צריך אהרון לדרוש הלכות ומשניות, כלומר צריך אהרון לשוב ולומר בפני העם את דברי משה בהסברים מדוקדקים ומפורטים.
אומר הנצי”ב “הרי כל המשניות והתורה שבע”פ חובה על כל רב ללמוד עם תלמידיו..” אז מה העניין להוסיף את המילים בפסוק “ואמרתם אלהם”? עונה הנצי”ב:
“אלא כלפי (בגלל) שקשה לדבר בעיני זיבה וקרי שהוא אברי הזרע שמתפעלים במחשבה. והיינו סבורים שיותר טוב למעט הדבור והלימוד בהם ורק משה הוא מוכרח ללמד…משום הכי כתיב בפרשה “ואמרת אלהם”. שגם אהרון ילמוד עם ישראל אחר שכבר למד משה בסדר המשנה כמנהגו…
…והוא הדבר כל רב לתלמידיו ומשום שבאמת בלימוד התורה אין יוצא רע, והיא אילת אהבים ויעלת חן”.
אומר הנצי”ב יסוד ענק! “למד המשנה כמנהגו”! כלומר, תבוא לנושא הרגיש של טומאות וטהרות, זיבה, נידה, קרי, שכבת זרע וכל יתר הנושאים הרגישים הנ”ל בידע! תלמד את הנושאים האלה ואז אל תתבייש לדבר עליהם בצניעות וברצינות עם מי שרק רוצה. ובפרט עם צעירים מתבגרים שמאוד רוצים לדעת מה קורה להם בתהליך ההתבגרות. אם אתה לא תעשה את זה, הם ימצאו תשובות במקומות הרבה פחות צנועים וחינוכיים. אומנם תדע על מה אתה מדבר, תשאל תברר לפני שאתה יושב עם הבן או התלמיד ולבסוף תשב ותסביר באהבה!
יהי רצון שנזכה לאהוב ולהאהיב את התורה הקדושה ולהבין כמה טוב גנוז בה.
שבת שלום אחים יקרים!
[1] הנצי”ב: הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, חי בין השנים כט בחשון (20.11.1816) – כ”ח אב תרנ”ג (10.8.1893) ידוע בשם הנצי”ב מוולוז’ין .היה ראש ישיבת וולוז‘ין ומגדולי התורה במזרח אירופה במאה ה-19.