על חינוך, לשון הרע, ומה שביניהם.

הרבנית רחל וינשטיין, מרצה בבית המדרש “באור פניך”

נגע, נתק, בהרת, בדד ישב מחוץ למחנה…

צרעת.

איזו תופעה מוזרה. ולא מובנת.

הסגר, בדיקות.

ופתאום הכל קצת מוכר…

ומוכר הוא גם פירוש רש”י:

בדד ישב – שלא יהיו שאר טמאים יושבים עמו. ואמרו רבותינו מה נשתנה משאר טמאים לישב בדד, הואיל והוא הבדיל בלשון הרע בין איש לאשתו ובין איש לרעהו, אף הוא יבדל: (רש”י ויקרא י”ג, מ”ו)

 

מדוע המצורע יושב בדד?

כי הצרעת היא עונש על לשון הרע. לשון הרע – מפריד. מבודד.

ומי כמונו מודעים היום למחירי הבדידות.

 

אחת השאלות שעולות בחינוך היא שאלת הלשון הרע. הילד חוזר הביתה נסער ורוצה לספר מה היה היום בבית הספר, בסניף וכו’. וכמובן שהסיפור כולל אי אלו שחקנים… כמובן בשם בדוי… או שלא בשם בדוי…

מה עושים?

ברור שהילד צריך לפרוק, צריך לספר. אך יש עניין של לשון הרע.

 

רבים מאיתנו גדלנו על הרעיון שהתגובה ללשון הרע היא שששש.

או לסתום את האזנים. לזה מיועד הצ’ופצ’יק הזה באוזן, נכון?

טרגוס, כך קוראים לו. מסתבר.

אך כאשר מדובר בילד – כמובן שצריך להיזהר. לחשוב על מה שקורה אצלו בפנים. לשמוע את מה שהוא צריך להשמיע.

אני רוצה להציע כיוון אחר. כיוון שמשלב את הרצון להימנע מלספר לשון הרע, יחד עם ההבנה שלמספר יש צורך נפשי להוריד מהלב, לספר.

ששייך בעיני מאד כאשר הילד בא לספר סיפור, אך שייך גם בחיינו אנו. כשלנו יש תחושה של צורך לספר.

 

הצורך לספר נובע לעיתים קרובות מכך שהמקרה המדובר נוגע. פוגע.

נגע בנקודה רגישה, טעונה. ובאמת הצורך לספר נובע מן הצורך לברר את אותה הנקודה. לשתף בכאב.

כאשר ילד מתחיל לספר על מה שקרה בכיתה, בסניף וכו’, ואפילו אם מתחיל לספר על חבר פלוני, אם נאמר ששש (כמובן בצורה קצת יותר מתקשרת – בוא לא נדבר על החברים שלך למשל) אנו עלולים לסגור ערוץ תקשורת. ואם נודה על האמת – עם הילדים, כל ערוץ יקר כל כך…

וכל כל חשוב שנשמע אותם. נשמע באמת.

נלמד להקשיב. ובכך גם נחנך להקשה.

 

אז במקום לסגור – אני מציעה לפתוח.

אולי נשאל שאלות מכוונות.

איך הרגשת? איפה זה פגש אותך?

ננתב את השיחה לכיוון שאינו עיסוק במקרה, אינו עיסוק בחברים, אלא בילד המספר. עיסוק בחוויה שעבר. וממילא כבר לא יהיה בלשון הרע. כי המספר הופך להיות השחקן הראשי. והשחקנים האחרים הם כבר לא העניין.

 

וממילא אפשר אולי לומר שכאשר אדם מספר חוויה ומדבר על איך החוויה נגעה בי – הוא לא נענש ב”נגע”. כי זה לא לשון הרע.

וכאשר אדם מספר על מישהו אחר, אולי הנגע מזכיר לו שגם בו הסיפור נוגע…

כי לשון הרע הוא דיבור מפריד. כשמספרים על האחר – בונים חומות. קשה כל כך לשכוח דברים ששמענו על אחרים.

אך כשמספרים על עצמי – על החוויה שהייתה לי, על הכאב, בעצם מסירים מחסומים. שוברים חומות.

פותחים את הנקודה הכואבת, חושפים אותה. מאירים אותה. ובעז”ה מרפאים אותה.

 

שנזכה לדבר דיבורים מחברים. מרפאים. נוגעים.

ושנצליח לשמוע, להקשיב. באמת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to Top
גלילה למעלה