הרבנית רחל וינשטיין, מרצה בבית המדרש “באור פניך”
אוף, הוא העתיק ממני!
מתי פעם אחרונה שמעת את הקריאה הזו?
אצלי היא נשמעת כמעט מידי יום.
ואני מסבירה לה שהוא מחקה אותך כי הוא מעריך אותך, אוהב אותך.
רוצה להידמות אלייך.
ולפעמים גם אנחנו מוטרדים מן השאלה מה “באמת”.
ומה חיקוי.
האם אני “באמת”?
האם אני מביאה את עצמי באמת?
האם הילד “באמת”?
האם ההתנהגות שלו אמיתית או שהוא מושפע?
נגרר?
לא “באמת”?
התרבות המודרנית לכאורה קוראת לנו להיות אותנטיים,
להשיל קליפות,
להיות באמת.
ומהי בכלל אותה אמת?
האות של חודש אדר על פי ספר יצירה היא האות ק’.
קוף אחרי בן אדם.
חודש אדר מאופיין בשמחה,
בהתחפשות,
ובחיקוי.
אבל לכאורה החיקוי הוא לא באמת?
השאלה היא מהי אותה אמת שאותה אנחנו מחפשים.
ישנה אשליה שהאמת, האני,
היא החוויה שלי כרגע.
זו אני.
מה שכואב לי כרגע – זה רע, חוטא לאמת שלי.
ומה שנעים לי – זה טוב. זה אמיתי.
זה אני.
התפיסה היהודית היא שהאני – זו הנשמה.
החלק אלוקה ממעל שלי.
והדרך להגיע לאותה אמת, לאותו אני – הוא דווקא באמצעות החיקוי.
“מה הוא רחום וחנון – אף אתה היה רחום וחנון”.
(שבת קל”ג ע”ב)
להידמות לקב”ה – זה חיקוי. התחפשות.
אך חיקוי זה הוא פסגת השאיפות,
והדרך להתחבר לנשמה,
לאני.
כי הידמות לבורא מזכירה לנו את האני האמיתי. הפנימי. הנשמתי.
החיקוי הוא אחד הכלים המרכזיים לפיתוח האישיות.
לפיתוח העצמי.
ולחיבור אל הקב”ה.
אך בחיקוי אורבת גם סכנה.
הרב קוק בספרו ריש מילין מסביר שהאות ק’ קשורה לעניין החיקוי, הקופיות.
אלא שיש קופיות חיובית ויש קופיות שלילית.
כלומר חיקוי חיובי, וחיקוי שלילי.
החיקוי השלילי – מסתפק בקופיותו. נשאר בחיקוי.
הקופיות הקדושה ומעולה והמפליאה – שואפת לעלות, ולהתגדל.
להתעמק, לשאוף אל הקודש.
שאף היא מתחילה באות קוף. שהאות ק’ היא גם אות הקדושה.
אז השאלה היא לא האם זה אמיתי, אלא האם אני שואפת למעלה.
שואפת פנימה.
או שאני נתקעת בחיקוי, במחשבה השבלונית. נגררת.
כי כל תהליך של שינוי מתחיל במעשים שאינם “אני”,
בחיקוי.
אולי של הסובבים אותי, אול של אידיאל שאני שאופת אליו אך טרם השגתי.
חודש אדר זו ההזדמנות להתחפש.
וכן, קצת לחקות.
קצת להשתעשע בחיקויים,
לנסות כיוון חדש. שאולי הוא עוד לא אני.
אבל מי יודע מה ילד יום…
אבל חודש אדר גם קורא לנו לא להישאר שם.
אלא להעמיק.
להעפיל אל הקודש.
להתעלות.
להידמות לבורא,
ולחפש מי אנחנו באמת…
חודש טוב!