ניסים אשכנזי, פסיכותרפיסט לכאב פיזי ורגשי. מייסד בית מדרש “באור פניך”
אחים יקרים בואו נתחיל מסיפור שסיפר הרב שבתאי סלבטיצקי, שליח חב”ד בבלגיה, באחד מההתוועדויות שלו.
אישה אחת הולכת לקניות. היא מסיימת ויוצאת עם כל השקיות אל מגרש החנייה. מחפשת ומחפשת אבל לא מוצאת בשום מקום את המכונית. פתאום היא נזכרת במשפט שבעלה תמיד אומר לה: “אל תשכחי את המפתחות בתוך המכונית שלך, אחרת משיהו ייקח לנו אותה!!” היא מפחדת. אולי שכחתי את המפתחות בפנים? היא פותחת את התיק ומגלה שהמפתחות לא שם.
היא כבר מדמיינת לעצמה איזה מי שברך היא תקבל מבעלה. בתושייה מרובה היא מתקשרת למשטרה ומבקשת שיתחילו לחפש את המכונית בשיא המהירות. “זה לא רק עניין של גניבה , יש פה גם ‘שלום בית’ על הפרק”, היא מאיצה בהם, “בבקשה תודיעו לי ברגע שתמצאו אותה”.
עוברות עשר דקות, עשרים דקות, ואין מכונית. גשם מתחיל לרדת והיא עומדת שם רטובה עם כל השקיות. בסוף היא נכנעת ומתקשרת לבעלה. “אל תשאל – שכחתי את המפתחות במכונית, והיא נגנבה”. הבעל מקשיב היטב ואומר לה: “על מה את מדברת? את לא זוכרת שהבאתי אותך לקניות? אפילו נתת לי את המפתחות שלך, והשארתי אותך שם”. האישה מופתעת, ובתחושת הקלה אומרת לו: “אוי! אתה צודק, שכחתי לגמרי. בבקשה ממך תבוא מהר מהר, כי יורד גשם ואני נרטבת עם כל השקיות. קח אותי מפה”.
“מצטער מאוד” עונה הבעל, “אבל אני לא יכול לבוא בזמן הקרוב”.
“מה זאת אומרת אתה לא יכול?”
“מצטער לא יכול”.
“מה יש לך, שהוא חשוב יותר מלחלץ את אשתך שעשתה פאדיחות עם המשטרה ועומדת רטובה בגשם עם שקיות של קניות שכבר נראות כמו שקיות אשפה?”
אני מצטער, אני במעצר. מאשימים אותי שגנבתי את המכונית שלך…”
האישה לא זכרה שבעלה הביא אותה לקניות והבעל זוכר היטב את השעות שלו במעצר כגונב מכוניות של ‘עצמו’. כאשר משהו שם בזיכרון משתבש, כל מי ששייך לאדם השכחן איכשהו מסתבך.
באין ספור מקומות בסידור מופיע המילה זיכרון ובפרשתנו המילה זיכרון מופיע בשני מקומות בולטים בהקשר לבגדי הכוהן הגדול. האחד, כאשר ה’ אומר לשים שתי אבנים על גבי כתפות האפוד, ויזכירו אבנים אלה את ברית ה’ – לבני ישראל. וכן יישא אהרון את שמותם של שבטי ישראל לפני ה’ על כתפיו, כדי שה’ יזכור אותם לטובה.
יש כאן זיכרון דו צדדי, עם ישראל זוכר ע”י שני האבנים על הכתפיים של הכהן הגדול את ה’ ובאופן הדדי, ה’ זוכר את שבטי ישראל לטובה.
בפעם השנייה שעניין הזיכרון הוזכר בנושא הביגוד היה כאשר נאמר לאהרון הכוהן לשאת את שמות בני ישראל על האבנים המשובצות בחושן המשפט על ליבו בכל זמן שהוא יבוא אל הקודש, כדי שיהיו ישראל נזכרים לטובה לפני ה’ תמיד.
קצת קשה לה להבין את רש”י שמסביר את עניין הזכרת השבטים כצורך של ה’ לזכור צדקתם של עם ישראל, ראה פרק כח פסוק יב’. האם באמת שייך שכחה לפני ה’? מילא אנחנו אנשים עם יכולות מוגבלות, טרדות מפה ועד אין סוף, אבל להגיד שהאין סוף בעצמו צריך להיזכר? הוכחה לכך נמצא בתפילת מוסף של ראש השנה כאשר אנחנו אומרים “כי אין שכחה לפני כיסא כבודך ואין נסתר מנגד עיניך”.
אז מה העומק של הכתובים כאן בעניין הזיכרון?
כדי להבין זאת נתמקד בדברי הטור על המעלה הגדולה של קימה לפני עלות השחר וההשפעה שזה יוצר בעולמות העליונים:
“באלו הזמנים (לפני עלות השחר) הקב”ה נזכר לחורבן הבית וגלות ישראל שבין האומות והתפילה שיתפלל אדם באותה שעה על החורבן ועל הגלות רצויה וקרובה להתקבל”.
מסביר הרב ראובן ששון, שבאמת אין שכחה לפני ה’. אלא שעומק עניין הזיכרון הוא לגלות דבר שנעלם מאיתנו. הרי ידוע שאין אדם נזכר בדבר חדש אלא בדבר ישן הנמצא במוחו בתת מודע. לכן הזיכרון הוא למעשה פעולה של שליפת המידע שנמצא כבר אצלנו מהתת מודע אל המודע. הבא נראה כיצד השליפה הזאת מתרחשת.
הרב ששון ע”פ הספרים הקדושים מסביר כיצד למעשה אנחנו זוכרים דברים. קודם כל מתעורר אצלנו הרצון לדבר מסוים. אותו דבר שאנחנו רוצים שוכן בתת מודע ולכן הוא נסתר מאיתנו. תשימו לב! הוא קיים אך רק נסתר. ע”פ מידת הרצון לאותו דבר מתעוררת המחשבה לאותו דבר בהתאם. ולבסוף אותה מחשבה שולפת מהתת מודע את הדבר ומזכירה לנו במודע. כך זה נראה:
לדוגמא: יש לי רצון גדול מאוד לשמח את אשתי, אותו רצון מעורר בי מחשבות כיצד לשמח את אשתי ובום! נשלפים לי מהזיכרונות תמונות בהם בעבר ראיתי את אשתי שמחה. כל מה שנשאר עכשיו לעשות זה לשחזר את הזכרונות ולהפוך אותם לדבר חי ומציאותי.
מכאן יוצא שהרצון הוא שורש הזיכרון.
לאור הדברים הרב ששון מסביר שמה שכתב הטור “שה’ נזכר” באותם שעות שלפני עלות השחר, הכוונה היא להתגלות הרצון הפנימי והעמוק ביותר של ה’ לגאולה ולבניין בית המקדש. תשאלו בצדק אבל ה’ תמיד רוצה לגאול אותנו. התשובה היא, שאף על פי שבשורש הוא תמיד רוצה לגאול אותנו, לא בכל הזמנים הרצון האלוקי מתגלה בעולם. במילים אחרות שה’ נזכר, רצונו מתפשט עד אלינו וזה סוד הביטוי “שעת רצון”, שהשעה היא הזמן להופעת הרצון האלוקי. רק כאשר ה’ נזכר אז נוצר פוטניאל של הרצון להופיע! כידוע עם פוטנציאל לבד אי אפשר לעשות בעולם הזה דבר ולכן לא מספיק שרק ה’ ייזכר, אלא צריך שגם האדם ייזכר או במילים אחרות ירצה!
כך גזרה חוכמתו של ה’ יתברך, שרק כאשר הרצון האלוקי מתחבר עם רצון האדם נמשך הרצון האלוקי לגילוי השלם.
אם נבין את המשל הבא למעשה נבין את כל המהלך. כידוע חיבור של צינור בין דוד מלא במים העומד על ראש הבניין לברז הנמצא בקומה תחתונה מאפשר המשכה של מים מהדוד לברז. בלי צינור המים יישארו בדוד. המים נמצאים בדוד כפוטנציאל לא ממומש – אך ורק הצינור יממש את האפשרות להוריד את המים. ברור לנו שאם לא היה מים בדוד לא הייתה אפשרות לקבל מים בקומה תחתונה.
מים בדוד = שעת רצון. צינור = הרצון לקבל מים.
ברז עם מים בקומה תחתונה = הופעה ממשית של הרצון האלוקי בעולם הזה
עכשיו יהיה לנו מאוד ברור להבין את רש”י הקדוש. כתפות האפוד החזיקו את חושן המשפט עם שמות שבטי ישראל ואלה היו מכווננים לליבו של אהרון הכהן הגדול ולכל זרעו הכוהנים הגדולים שבאו אחריו. כל עניין הלב הוא ביטוי לרצון העז של אהרון הכהן שלכל ישראל יהיה רצון עז להתקשר לריבונו של עולם.
כאמור כתפות האפוד באו עם אבני זיכרון לבני ישראל. הפרוש הוא שכתפות האפוד עוררו כל כך את רצונם של ישראל לאביהם שבשמים שאותם אבנים ממש הפכו להיות “אבני זיכרון” או “אבני רצון” לישראל. מתי ההתעוררות הזאת קרתה? היא קרתה יחד עם העת רצון של ה’ “ונשא אהרן את שמותם לפני ה’ על שתי כתפיו לזיכרן”. זה היה כל עניינו של אהרון לעשות שלום בין רצונות עם ישראל זה עם זה אך בפרט שלום בין רצון ישראל להידבק בה’ ורצון ה’ להשפיע טוב וברכה לעמו ישראל.
נסיים בדברי רבנו נחמן על מעלת הרצון בשיחות הר”ן רס: “פעם אחת דבר עמי והפליג במעלת ההשתוקקות והכסופין והגעגועים לדברים שבקדשה אף על פי שאינו זוכה לעשותם, אף על פי כן ההשתוקקות והגעגועים בעצמן טובים מאד וכו’..” ולמה? כי הרצון גם אם לא מומש הוא גרם לזיכרון להופיע ולכן אם בוודאי נמשיך לרצות, נעורר מספיק את הזיכרון כך שהמעשה בסוף לא יאחר להגיע..
באהבה, ניסים אשכנזי, בית מדרש “באור פניך”, אלעזר בין חברון לירושלים