חלופה לעונשים

הדסה כהן- מנחת הורים וצוותים חינוכיים

למה אנחנו מענישים את ילדינו? לרוב התשובה היא – כדי שירגישו כאב או צער וילמדו לא לחזור על המעשה הזה שוב. האם זה פועל? בדרך כלל לא. אנחנו מוצאים את עצמנו אומרים משפטים כגון: “כל פעם אותו הסיפור, הוא לא לומד, איך אני אגרום לו ללמוד?” השאלה שאנחנו צריכים לשאול את עצמנו היא: אם הוא לא למד ולא שינה התנהגות בפעם הראשונה, ואנחנו לא פעלנו אחרת, אז מדוע שמשהו ישתנה?

סיפור ידוע מספר על אדם שנפל לבור והתקשה לצאת ממנו. למחרת נפל שוב לאותו הבור ועדין התקשה לצאת ממנו. ביום השלישי שוב נפל לבור והצליח לצאת מהר יותר מאשר בפעמים הקודמות. ביום הרביעי זכר לעקוף את הבור ולא נפל אליו. ביום החמישי בחר ללכת מרחוב אחר. אנחנו רוצים ללכת ברחוב אחר כבר ביום השני, כי אם דרך פעולה מסוימת לא עבדה, סביר להניח שעלינו לפעול אחרת.

כולנו זוכרים שנענשנו כשהיינו צעירים. האם אנחנו זוכרים על מה נענשנו? בדרך כלל לא, אבל העונש עצמו זכור לנו היטב. מטרת העונש היא לגרום לילד לפעול אחרת ולא לחזור על התנהגות שאינה רצויה. כאשר אנחנו מענישים, האם הוא חושב על מה שעשה, כפי שאנחנו לרוב מבקשים מהילד? בדרך כלל לא. בדרך כלל הוא עסוק במחשבות תסכול על העונש שעליו לשאת. הוא מרגיש כקרבן, כועס עלינו ומתכנן איך יצליח בפעם הבאה לעשות את המעשה מבלי להיענש או מבלי להיתפס.

הנהגים שבינינו בוודאי זוכרים קבלת דוח על נהיגה במהירות גבוהה או חנייה במקום אסור. האם הדוח/העונש גרם לנו לשנות לחלוטין את ההתנהגות שלנו, או שמא גרם לנו רק להיזהר לא להיתפס? האם במקרה שנדע בוודאות שמשטרת ישראל בשביתה ואין שוטרים בדרכים, האם גם אז נקפיד על כל כללי הזהירות? כנראה שלא.. כאשר אנחנו משתמשים בעונשים, שאינם קשורים למעשה שנעשה, אנחנו מעודדים את הילד למצוא דרכים אחרות להתנהג בדרך הרצויה לו מבלי להיתפס. אם אנחנו רוצים תוצאה אחרת, כדאי שנפעל בדרך חינוכית ובדרך זו מעורבים הקשרים שבנינו עם הילדים, האהבה שקיימת בינינו והרצון האמיתי והכנה להפוך אותם לאנשים טובים יותר.

אז מה עושים?

בפעם הראשונה שקורה מקרה, אנחנו נביע את רגשותינו בתקיפות ונבהיר את הציפייה שלנו להבא. ” אני כועס מאוד ש…אני מצפה שבפעם הבאה…” ואז ניתן הזדמנות לכפר על המעשה, לתקן. בפעם הבאה, במקום לאיים בעונש או בסנקציה, נאפשר לילד לבחור בין שתי אפשרויות שמתאימות לנו. אם המעשה חוזר על עצמו, ננקוט בפעולה שקשורה באופן ישיר למעשה ושמגבילה את הילד ומצמצמת את אפשרות להישנות המעשה. אם המעשה עדין חוזר על עצמו, אנחנו נזמין את הילד לשיחה, שתתנהל באווירה טובה כשכולם רגועים. לשיחה הזו מהלך קבוע וחשוב לפעול לפי השלבים במדויק:

1. מציגים בהרחבה את הקושי של הילד להתמיד בהתנהגות הרצויה. חשוב לציין איך אנחנו חושבים שהילד מרגיש ומה, לדעתנו, הרצונות והרווחים שלו מההתנהגות.
2. אנחנו מתארים בקצרה מדוע אנחנו לא יכולים לקבל את ההתנהגות הזו.
3. מבקשים מהילד להציע הצעות לפתרון. רושמים את כל ההצעות, לא שוללים אף הצעה לפתרון. הכול נלקח ברצינות ונרשם בדף.
4. מוסיפים הצעות שלנו לפתרון.
5. עוברים על הרשימה ודנים בכל הצעה ובכל רעיון ברצינות.
6. מציעים פתרונות שמקובלים על שני הצדדים.
7. קובעים שיחה נוספת בעוד מספר ימים למעקב.

חשוב מאוד: לא לזלזל באף הצעה, גם אם היא הזויה. בהמשך נדון בהצעות שאינן הגיוניות וננסה להסביר מדוע הן אינן ניתנו ליישום. דבר נוסף חשוב, אם לא מצליחים להגיע לפתרון, קובעים פגישה נוספת לעוד יום/יומיים. לא לשכוח שהחינוך הוא תהליך ואין פתרונות קסם. אנחנו רוצים שינוי פנימי עמוק ולמידה לאורך זמן. העונש עשוי לגרום לשינוי מידי, אבל חיצוני שנובע מהרצון להימנע מעונש חוזר ולא בהכרח מרצון להיות אדם טוב ומתחשב יותר.

אנחנו בתהליך ודרושה סבלנות רבה. עדיף שינוי איטי והדרגתי באווירה טובה, יחסים טובים והרבה אהבה, על פני שינוי מהיר ומיידי המלווה בכעס, מתח ותסכול של שני הצדדים.