ניסים אשכנזי, פסיכותרפיסט לכאב פיזי ורגשי. מייסד בית מדרש “באור פניך”
אחים יקרים אם חשבנו שנפטרנו מהרשע המרושע הזה פרעה, אז אנחנו טועים. בפרשה הזאת הוא יסיים את תפקידו, עד לשנה הבאה, אך לא לפני שיגרום לעם ישראל לגלות בעזרת הכוח שמניע את כל התסריטים בעולם, ה’, קומה נוספת של חרות בדרך לקבל את התורה הקדושה.
אם כן, הדבר אותו עלינו ללמוד הפרשה הוא איזה סוג של חירות זכו עם ישראל, וכיצד האור הזה של החירות קשור לחיינו גם ביום הזה.
קורה משהו מאוד מוזר בתחילת הפרשה. כאשר שחרר פרעה את העם ממצרים בדרכם לארץ ישראל, ה’ לא הנהיג אותם בדרך הקרובה והקצרה מכיוון שלא רצה שיתקלו העם כבר בתחילת הפרשה בפלישתים האכזרים. לכאורה למה? אם הם מונהגים ע”י ה’, למה שהוא לא יפיל את הפלישתים במכה אחת ואז יכניס את עם ישראל לארץ בנחת כיאה לבני מלכים? אין ספק שה’ יכול היה לתת את התורה גם בארץ ישראל.
שאלה שנייה, כידוע לכל מילה בתורה הוראה לדורות, אם כך, התיאור המדויק בפרק יד כ”א, כ”ב: “וַיהוָה הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה, לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם” דורש הסבר. הרי אנחנו יודעים כבר שה’ מנהיג את העם והתרגלנו לתופעות טבע מוזרות, אז מה התוספת הזאת אמורה ללמד אותנו בפרשה?
שאלה שלישית, אומר ה’ למשה תאמר לישראל לחזור על עקבותיהם, להתקרב מעט למצרים ולחנות במקום שם נמצא “בעל צפון”. זהו שם של עבודה זרה, והוא היחיד שנשאר קיים מכל אלוקי מצרים בעוד שכולם נשחתו בזמן מכת בכורות.(ע”פ רש”י י”ד, ב’). ריבונו של עולם מה קורה כאן?! לארץ ישראל לא הכנסת אותם, בטענה שהם לא מוכנים כרגע למלחמות. אבל, לחזור חזרה אפילו בסנטימטר אחד למקום התופת, מצרים, הם כן יכולים?! ועוד ל”בעל צפון”, המקום שמייצג עבור המצרים בבחינה מסוימת ניצחון על אלוקי העברים בעובדה שהאליל הזה שרד ועומד חזק ויציב גם אחרי מכת בכורות!!
חיזוק לשאלה שלישית, אפשר לראות שכאשר עם ישראל רואים את המצרים דולקים אחריהם, הם מתלוננים למשה רבינו ואומרים: “למה הוצאתנו ממצרים, והרי אנחנו הולכים למות כאן! מוטב היה להמשיך לעבוד במצרים מאשר למות כאן במדבר”. התגובה של משה רבינו היא לא בכעס ולא בנתינת תחושה של: “כפויי טובה, תתביישו לכם! לפני רגע אמללו אתכם במצרים תגידו תודה בכלל שה’ הוציא אתכם משם”. אלא, הוא עונה במתינות ואומר: “אל תפחדו, הישארו במקומותיכם וראו את ישועת אלוקיכם היום”. כלומר, יש כאן הבנה לתחושותיהם של עם ישראל, אז כנ”ל למה להביא את עם ישראל למצב המבהיל הזה לכתחילה?
שאלה רביעית ואחרונה, באותו מצב מלחיץ בו עם ישראל עומדים לפני ים סוף ומאחוריהם המצרים אומר משה לעם ישראל בפרק י”ד, י”ג: “התייצבו וראו את ישועת ה’ אשר יעשה לכם היום”. אחר כך בפסוק ל’ אחרי שהמצרים טובעים בים, התורה אומרת “ויושע ה’ ביום ההוא את ישראל” – ואז סוף סוף התורה כותבת “ויאמינו בה’ ובמשה עבדו..”
משמע מהדברים שעד אז לא הייתה ישועת ה’? והרי אנחנו יודעים בסוף פרשת “בא” שעם ציווי העם לזכור את הישועה על ידי מצוות התפילין! העם לכאורה כבר נושע, שנאמר שם “והיה לאות על ידכה ולטוטפות בין עינך כי בחוזק יד הוציאנו ה’ ממצרים”. אם הוציאנו ממצרים, אז בעצם היציאה ממצרים הייתה הישועה! ולא כאן במיתת המצרים!
ועוד אחרי כל הטובות ניסים והנפלאות שעשה איתם ה’, רק עכשיו שהם רואים את המצרים מתים על שפת הים, הם נזכרים להאמין בה’? עד כדי כך שהם שרים שירת הים!? מה עם שירת יציאת מצרים?!
תשובה אחת מרכזית לכל השאלות
ככה מרפאים נפגעי חרדה באופן לאומי ובאופן פרטי!
עם ישראל לאחר שעבר ייסורי תופת בתור עבדים במצרים, נושע משם באופן גשמי, אך עמוק בנפש שרשראות הברזל לא התנתקו מהם.
כל עוד אדם לא מצליח לצאת לחרות נפשית אמיתית, הוא נשאר עבד במהותו, שהרי הכול הולך אחרי המחשבה.
עם ישראל היה משעובד גופנית ונפשית לאדון הקודם פרעה. ממנו הם אכלו ושתו. ממנו הם קיבלו משמעות לחיים. ברצונו הוא החייה וברצונו הוא המית.
הוכחה לכך אנחנו רואים בהתייחסות של ה’ אל פרעה דרך משה רבינו. עצם זה שמשה רבינו ניגש לפרעה וביקש ממנו לשחרר את עם ישראל אומר בצורה חד משמעית שאי אפשר היה לעבור לאדון החדש בלי שהאדון הקודם אישר את שחרור עבדיו
במילים ברורות האומרות
“צאו מיתוך עמי”!
ומה עכשיו? ישר עוברים לאדון החדש? מוחקים זיכרונות ומתחילים דרך חדשה? זהו שלא! למה לא? כי זה פשוט בלתי אפשרי להתעלם מהמצב הנפשי בו העבד נתון בנקודת הזמן שבמעבר בעל בין האדון הראשון לאדון השני.
כאן רואים את גדולתו של אדון כל האדונים! ה’ מתייחס לטראומה הקשה שהאומה הישראלית עברה אצל האדון הזמני הקודם, על ידי כך שהוא גורם להיפרדות נקייה מאדונו הקודם.
ראשית, הוא מזהה את הכוחות הנפשיים של עמו ואינו מאפשר להם להתעמת במלחמה עם הפלישתים. עדיין לא הגיע הזמן שעם ישראל יחזיק נשק. בשלב הזה בחייו של האומה הצעירה, אין צורך לעשות ברור חיצוני, מוסרי עם אומה אחרת. כרגע המטרה היא לבנות את החוסן הפנימי של האומה ואת מערכת יחסיו עם האדון החדש.
במקביל יש אמירה ברורה מהאדון החדש שהוא מאיר לעבדו את הדרך, ביום ובלילה. עבד זקוק לאור, הוא זקוק לביטחון שיש מי ששומר ודואג לו! הוא זקוק שיראו לו את הכיוון לקראת הדרך החדשה. לא מספיק האור שהעבד מקבל בלילה, הוא זקוק לאור גם ביום, כי הפחד מהלא נודע גדול מדי. ה’ מתחשב בזה ומאיר להם ללא הפסקה.
מה עם החזרה “לבעל צפון”, לאותו אליל שנשאר עומד גם אחרי מכת בכורות? ידוע בעולם הטיפולי שהפתרון לרפא חרדות גדולות וקטנות היא עם חשיפה ישירה והדרגתית של המקור הגורם לחרדות. במקרה שלנו, המקור היחיד שיודע למחוק מעמו את חרדת מצרים, מביא אותם אל רמת חרדה שתרפא אותם ע”י מפגש ישיר עם אותו אליל ופרעה שסוגר עליהם מאחור.
כאן יש תהליך ריפוי מובהק בו החרדה כמו כל סוגי החשיפות לחרדות עולה דרמטית. האדם בד”כ נמנע מסיטואציות ישירות שגורמים לו לחרדה. על מנת להיפטר מהחרדה, המטופל צריך להיחשף למקור החרדה בהמון סימפטיה של המטפל. זה מדהים לראות כיצד משה רבינו עונה לעם שנחשף לאותה חרדה בנחת וברוגע. הוא אומר: “אל תפחדו, הישארו במקומותיכם וראו את ישועת אלוקיכם היום”.
מכאן רואים שההתקרבות למצרים חזרה נבעה מתוך רצון של ה’ להעלות את עם ישראל קומה נוספת בהפרדות מהעבדות לפרעה ובפרט מהחרדות שליוו אותם במשך שנות השעבוד.
עכשיו אפשר להבין למה רק כאשר עם ישראל רואה בעיניהם את המצרים מתים ממש! על שפת הים, הם מצליחים לראות את הישועה שעשה איתם ה’ ולמה רק אז הם מאמינים בה’ ובמשה עבדו!
קריעת ים סוף, מעבר ישראל בתוכו וטביעתה של מצרים בתוכה, היא בדיוק נקודת המעבר של העבד מהאדון הישן לאדון החדש.
אומר הרב ששון, המראה הזה הוציא אותם מכל כבלי העבדות הפנימית בדמות החרדות והשקרים בו היו נתונים במשך השעבוד. ודווקא משום כך הם יכלו לומר שירה, בגלל החרות הפנימית שזכו לה כאשר ראו עין בעין את מיתת אדונם בידי אדונם החדש ה’! מה שלא ראו ביציאת מצרים.
עכשיו שעם ישראל מאמין בה’ ובמשה עבדו, ההנהגה השמימית מתחילה להנהיג אותו באופן אחר לגמרי. עכשיו כשעם ישראל בני חורין, ה’ מצפה לבגרות, ללקיחת אחריות ואמונה בו. ראה בהמשך הפרשה כיצד ה’ מגיב בצורה אחרת לגמרי לתלונות ישראל.
ומה אפשר ללמוד במסע האישי של כל אחד מאתנו? כל עוד יש לאדם אדון נוסף מלבד ה’, אין ה’ מאיר עליו פנים. כאשר הגאווה שולטת עמוק בתוכנו וממליכה אותנו להיות אדונים של עצמינו ושל אחרים בהתנהגות ואמירות של מגיע לי וחייבים לי – אנחנו כביכול מורידים חס ושלום את מלכו של עולם מכיסאו, ומושיבים עליו את עצמינו.
אומר רבינו בשיחות הר”ן סימן קמ”ב, אם נפלת למצב של ספקות באמונה וגאווה נוראית, תאמר בפה מלא “אני מאמין באמונה שלימה שהוא יחיד ראשון ואחרון”. עצם האמירה בלב חי ותוסס, יפקחו לך את העיניים ויחזיר את מלך מלכי המלכים להיות במרכז חייך. ממילא אתה תחזור להיות עבדו של עולם – ההשגחה האלוקית תלווה אותך לכל מקום, אתה תרגיש ביטחון ושמחה אין קץ.
ומאין הביטחון שזה נכון?
אומר ה’ בספר ויקרא פרק כ”ה, נ”ה בצורה מפורשת:
“כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם
אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם”.
כאשר אנחנו נאמין בתודעה מוחלטת, קודם כל שאנחנו מצדנו עבדים של ה’ ונבטא את העבדות הזאת, אז ה’ – אבא שלנו – אלוקינו שבשמיים ובארץ – יאיר את נשמתנו ונרגיש זאת בחוש ממש, אכי”ר!
באהבה – ניסים אשכנזי, בית מדרש “באור פניך” באלעזר – בין חברון לירושלים.