כתושבי גוש עציון, כולנו חווים את העמידה בפקק בכביש המנהרות. אנחנו עומדים ומחכים בסבלנות להתקדם עוד סנטימטר ועוד מטר ואז מגיע רכב מהצד ומנסה להידחף בכוח לפנינו. מה אנחנו עושים? בדרך כלל מביטים ישר ונצמדים כמה שאפשר לרכב שלפנינו. מתעורר בנו אינסטינקט בשם “הרצון הנגדי”. אבל מה קורה אם באותו רכב נדחף יושב החבר הכי טוב שלנו? הורים? אחד הילדים? אחותי? מה יקרה אם הנוהג ברכב אינו מוכר לנו, אבל הוא פותח את החלון, מחייך ומבקש להשתלב? בכל אחד מהמקרים יש סיכוי גבוה מאוד שנאפשר לרכב להשתלב בנחת לפנינו. מה קרה כאן? נוצר אקט של היקשרות בינינו לבין נהג הרכב. ההיכרות או החיוך ממיסים את ההתנגדות שלנו.
במשך היום אנחנו דואגים לכך שהילדים שלנו יעשו פעולות רבות: יקומו, יתלבשו, יתרחצו, ילמדו, יאכלו, יסדרו וכד’. “הרצון הנגדי” שהוזכר לעיל, מופיע כאשר ישנה חוויה של כפיה חזקה יותר מתחושת הרצון העצמי. זהו בעצם הגילוי של הרצון העצמי שלנו, שמביע התנגדות לכפייה לא רצויה. כאשר אנחנו רוצים שיתוף פעולה מצד ילדנו, חשוב לקחת בחשבון את האינסטינקט הזה. ישנן מספר מיומנויות שניתן להשתמש בהם כדי שלא תורגש הכפייה:
- תארו את הבעיה או המצב, במקום לתת הוראות. למשל “הבגדים על הרצפה”, “יש שיעורי בית להכין”, “האור בשירותים נשאר דלוק”.
- מסרו מידע במקום להאשים ולשאול שאלות. למשל “לא מציירים על קירות אלא על נייר”, “לקראת הארוחה צריך לערוך שולחן ולחתוך סלט”, “חלב מחמיץ כשמשאירים אותו מחוץ למקרר”.
- לעיתים מספיק לומר מילה אחת במקום נאום תוכחה ארוך. למשל “ילדים, פיג’מות”, “הסנדוויץ’ שלך” (במקום שוב שכחת…), “האופניים” (במקום נאום בנוגע לאופניים שנשארו בחוץ..)
- דברו על הרגשות שלכם: “לא נעים לי ש…”, הייתי מעדיף ש…”, “מפריע לי…”
- לפעמים כדאי לכתוב פתק במקום להזכיר שוב ושוב. “לפני שאתה מדליק אותי, האם סיימת להכין שיעורים?” (פתק על המחשב), “להחזיר צעצועים אחרי שמשחקים” (בארון המשחקים).
כאשר אנחנו רוצים לגייס את שיתוף הפעולה של ילדנו, נזכור לגייס לעזרה את הקשר והיחסים שלנו, את האהבה. נתרגל להיעזר בחיבור, בחיוך ובהתעניינות במה שהילד עושה כרגע. רק אז נפנה לפעילות הבאה, תוך מודעות ל”רצון הנגדי”.