הרבנית רחל וינשטיין, מרצה בבית המדרש “באור פניך”
“וואי, איזה חמוד היית?!
מה קרה?!?!”
מכירים את השאלה הזו?
מציצים באלבום, למי שיש עדיין אלבום…
מי זה?
ומי זה?
ואיפה אני?
לפעמים אנו מביטים בפני הנערים והנערות המגודלים שלנו ומחפשים את הפנים העגולות שקדמו להם. ותוהים מה קרה?
ומתי זה קרה?
מתי – כלומר איך לא שמתי לב?
ומתי – באמת באיזו נקודת זמן?
מתי התינוק, המתוק והעגלגל,
הפעוט,
עם החיוך התמים, הפתוח, הרחב,
הפך ביקורתי, חושב, מורכב.
ילד, מתבגר.
גדלת עם המושג “terrible two”
גיל שנתיים הנורא.
הגיל שבו פתאום יש התפרצויות זעם, תסכולים.
פתאום היצור המתוק והעגלגל בעל דעה.
ופוגש את המילה “לא”.
בעלי ואני תמיד טענו שהגיל הקשה הוא גיל שלוש, לא גיל שנתיים.
אבל עם השנים אני מרגישה שהגיל עולה…
ועולה…
ועם השנים אני גם מבינה שעם כל מה שעובר הילד – אולי השינוי המשמעותי יותר הוא השינוי שאני עוברת, אנחנו עוברים.
בערך בגיל שנתיים או שלוש, מה שהיה עד עכשיו חמוד פתאום הופך חמוד, אפילו מעצבן.
וכמובן שצריך גבולות.
אבל תמיד היו גבולות, לא?
השאלה אם הגבולות הונחו עם חיוך רחב, שרוח טובה, עם חיבוק, או עם מבט זועף. אולי צעקה. נזיפה.
אבל מי החליט שתינוק שזורק פסטה על הרצפה זה חמוד, אבל ילד בן ארבע שזורק פסטה על הרצפה זה מעצבן?
ומה עם ילד בן שנתיים?
או שלוש?
מתי הגבול?
נראה לי פשוט שאין כללים.
וכנראה שזה לא ממש אובייקטיבי…
והשינוי העיקרי הוא בנו, ההורים.
אנחנו רואים אותם אחרת, הציפיות משתנות, והיחס משתנה.
כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם –
באיזה שהו שלב תפסתי שכשאני כועסת. כן, זה קורה מידי פעם…
אז גם הילד כועס. עונה לי בהתאם.
ומה שהתחיל באופן תמים – פסטה על הרצפה, ואולי עד אתמול היה חמוד, מצחיק, פתאום זוכה לתגובה פחות חיובית…
הקהל כבר לא אוהד.
ואני מבינה שכל עוד נראה אותו כחמוד – הוא חמוד.
ומתי הוא הפסיק להיות חמוד?
כנראה שזה לא קרה בבת אחת, ועם כל ילד זה קורה בשלב אחר.
אבל השאלה היא לא רק אופי הילד – אלא גם העיניים שלי.
אם פעם התאבלתי על כך שילד כבר עולה לגן – הוא כבר לא תינוק…
כבר לא חמוד…
כבר נפרדת מתקופת הילדות שלו.
היום אני עדיין בוכה במסיבת הסיום של הגן, במסיבת הסידור.
הדמעות הן דמעות של שמחה. של התרגשות.
וגם קצת של פרידה…
היום אני מסתכלת על הנער הענק, שכבר גבוהה ממני בכשלושים סנטימטר, והוא נראה לי כל כך חמוד.
מתוק מדבש.
וצעיר.
ילד.
אמנם ישנם רגעים אני שוכחת שהם חמודים.
אלו הרגעים הקשים –
של החיכוכים.
המתחים.
כן, נכון – זה כבר לא פסטה על הרצפה. אלא עניינים קצת יותר מורכבים.
ונכון, זה כבר פחות חמוד…
במבט ראשון.
אבל אם אני מצליחה להיזכר,
לראות בפנים הבוגרות הד של החיוך התמים.
לראות כמה הם עדיין חמודים…
כי הם באמת חמודים…
המתחים מתפוגגים.
יש עדיין אתגרים,
אבל זה ממקום אחר.
יותר מחוייך.
יותר אוהב.
ואולי אצליח לפעמים לומר את ה”לא” עם חיוך רחב,
מלווה בחיבוק.
בפרשת שמות הקב”ה שולח את משה לבשר לפרעה שאם ימאן לשלח את עם ישראל ממצרים יהרוג את בנך בכורך כי “בני בכורי ישראל.”
עם ישראל, שקע בעבדות, התרחק כל כך.
ובקושי רב נזכר לזעוק אל הקב”ה –
כמעט ולא ביקש…
אך ברגע של חסד, הם נאנחו מן העבודה הקשה.
וזעקו.
שם התחיל תהליך הגאולה,
תהליך היציאה ממצרים.
הראב”ע מסביר שבני בכורי ישראל הוא ביטוי של חמלה. של אהבה.
והקב”ה לא הביט בהם במבט מרוחק וביקורתי,
אלא בחמלה.
הקב”ה אומר – כן, הם בני. בני בכורי.
אני לא מסתכל על הנער המתבגר אלא פותח את האלבום.
נזכר באבות.
רואה את החיוכים התמימים.
ואוהב.
ומי לא היה רוצה שיביטו עליו בחמלה?
אז כמו שאנו מתפללים, מייחלים, שהקב”ה יביט בנו במבט של חמלה,
כך אולי נצליח להביט על הילדים שלנו במבט של חמלה. של אהבה.
אז כשנשאל את השאלה “וואי, איזה חמוד היית, מה קרה?”
נשאל בחיוך. בשמחה.
חצי בצחוק.
נראה גם עכשיו כמה הוא חמוד, היא חמודה.
נביט בחמלה.
ובהמון המון אהבה.