הדסה כהן- מנחת הורים וצוותים חינוכיים
דמיינו לעצמכם שאתם בדרך לעבודה, לישיבה סופר חשובה, אין מצב לאיחור. ואז… תאונה בכביש ואין אפשרות להסתובב. איזה תסכול! קמתם מוקדם במיוחד, לקחתם אקסטרה זמן בבוקר, כדי להגיע לפני הזמן ואז… אתם מחכים על קוצים שהכביש יפתח שוב לתנועה ובמזל גדול מצליחים להגיע לישיבה רק בעשר דקות איחור. הישיבה מסתיימת והמנהל פונה אליכם, מול כולם: “נראה לך הגיוני לאחר לישיבה חשובה כל כך?” אתם מנסים לענות ולהסביר כמה התאמצתם ושזה זה בכלל לא אשמתכם, אבל המנהל קוטע אתכם ואומר: “התירוצים שלך לא מעניינים אותי. אני משלם לך כדי שהעבודה תבוצע, כולל הגעה בזמן”. הוא מסתובב ויוצא מהחדר. איזו בושה.. ככה מול כולם וכשברור שזה באמת לא באשמתכם. אתם מעבירים בקושי את יום העבודה ומסיימים אותו בתחושת תסכול עמוקה. אתם יוצאים ממקום העבודה בסוף היום ונוסעים לאדם קרוב (חבר/ה, הורה, בן/ת זוג וכד’), לשתף ולקבל תמיכה. לאחר שסיפרתם מה שקרה, אותו אדם מגיב ככה: “נו, באמת, לא הגזמת קצת? כנראה שהגבת ככה בגלל העייפות. ככה זה בחיים, לפעמים דברים כאלה קורים. מה שצריך לעשות עכשיו, זה ללכת למנהל ולהסביר בדיוק מה קרה. תכלס, אפשר להבין אותו, הוא צריך לדאוג שהעובדים יבצעו את התפקיד שלהם, יש לו עסק לנהל..”
איך אתם מרגישים? סביר להניח שלא משהו.. סיפרתם מקרה לא פשוט והתגובה שקיבלתם לא הייתה אמפטית, אלא: שללה את הרגשות שלכם, נתנה ייעוץ שלא ביקשתם, האשימה, הגנה על הצד השני ולא נכנסה לרגע “לנעליים שלכם”. סביר להניח שבפעם הבאה שתחוו תסכול, או כל כאב לב אחר, תחפשו שותף אחר לפורקן, שותף שידע להכיל את התסכול והכאב שלכם.
עכשיו נחשוב רגע על הילדים שלנו. כאשר הם צעירים הם משתפים אותנו בחוויות ובסיפורים רבים מהחיים שלהם. איך אנחנו מגיבים? הילד בוכה כי קיבל מכה והתגובה שלנו היא: “נו באמת, לא הגזמת קצת? בגלל מכה כזו אתה בוכה? תתגבר, זו רק שריטה..” (שלילת רגשות). הילד חוזר מבית הספר ומספר שנענש כי חזר באיחור מההפסקה והתגובה שלנו היא: “תתנצל בפני המורה ובפעם הבאה אל תאחר. תשים לב לשעון ותגיע בזמן לשיעור” (מתן ייעוץ). הילד מספר שנכשל במבחן והתגובה שלנו: “כנראה שלא למדת מספיק. בפעם הבאת תתכונן טוב יותר במקום לצפות בטלוויזיה..” (האשמה). כמה פעמים אנחנו שוללים רגשות, נותנים עצות, מאשימים ומגנים על הצד השני, במקום להיות שם בשביל הילד, בהקשבה מלאה ובאמפתיה? ככל שהילדים גדלים, השיתוף מצטמצם והולך ואנחנו מנסים לחלוב מעט מידע מהם. מדוע זה קורה? כאשר התגובה הראשונית שלנו לחוויה שלהם, לא נותנת להם את המענה הרגשי שלו הם זקוקים, בפעם הבאה הם בוחרים לא לשתף. אחרי ניסיון ראשון, שני, שלישי ויותר, הם יבחרו שלא לספר וככה נוצר המצב שבו אנחנו כבר לא מהווים כתובת עבור הילדים שלנו.
אז מה כן? הקשבה ואמפתיה. תקשיבו באמת למה שהילד מספר. תניחו רגע לעיסוקים אחרים, תרדו לגובה של הילד, תסתכלו לו בעיניים ותנסו להיכנס לרגע לנעליו ולהבין איך הוא מרגיש ואז תגיבו באמפתיה תוך שימוש בשפה רגשית. “תשמע, זה באמת לא נעים ומאוד פוגע. ברור שזה לא פשוט להתמודד עם זה..” או “אוי זה מתסכל נורא.. אני יכול להבין למה אתה מרגיש ככה..”
וכשלא יודעים מה לומר או איך להגיב, פשוט נותנים חיבוק… ארוך, מכיל ואוהב…
הדסה כהן, אמא לשבעה, סבתא לשבעה, בעלת תואר שני בפילוסופיה של החינוך, מנחת הורים וצוותי חינוך, ממכון ניופלד.