הרב עומר שפס, יועץ זוגי ורב משיב במכון פוע”ה
בניגוד ל- 10-20 שנה האחרונות בהם התמלא העולם בידע רב המופץ הן בספרים והן ברשתות השונות (וברוך ה’ ביניהם גם ענייני זוגיות, משפחה וחינוך) – כשאבותינו והוריהם התחתנו, לא רק שלא היו להם מקורות כתובים לקרוא, אפילו הדרכה בעל פה – כמעט ולא הייתה, כיוון שאנשי המקצוע בתחומי המשפחה היו מעטים, וגם לא היה כל כך מקובל לפנות אליהם לקבלת הדרכה…
נכון, לעיתים כשאנו קוראים או שומעים תובנות מתקופות ‘ישנות’ אלו, אנו לא תמיד מרגישים נתרמים מכך. כי אין ספק שהדורות השתנו. אבל, חושבני שעלינו להטות אוזן ולנסות לדלות פנינים ורעיונות שהנם בעלי ערך לדורות, ומתאימים גם אלינו. אדרבא, דווקא בגלל התום והטבעיות בהם נאמרו ונכתבו – הם ‘קולעים’ פעמים רבות לנקודה, מה שבדורנו לא תמיד קל לעשות אפילו בצורה מחושבת ומתוחכמת…
כלל גדול אמרו לנו חז”ל – “רַבִּי אוֹמֵר: אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ. יִֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּו” (אבות ד’, כ’). כלומר, עלינו להתבונן על התוכן, ולא להתבלבל מהמעטפת. בל נחשוב שדברים שנאמרו על ידי אנשים מהדור ‘ההוא’, ה’ישן’, בהכרח אינם שייכים להיום. נטה אוזנינו ונשמע לגופם של דברים.
כדוגמא, אשתף אתכם בתובנה אליה נחשפתי במהלך ניחום אבלים, בבחינת “טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל…” (קהלת ז’, ב’). בניחום זה הראו לי את דברי האם המנוחה גב’ בלהה ששר ע”ה, שנפטרה בגיל קרוב ל-90, שכתבה פעם כך:
“זהו כלל שחייב לחול על כל זוג וזוג בכל גיל: צפוי שבמקרה של דעות מנוגדות, מושך כל בן זוג לצידו, ומתכוון להשפיע ולשכנע את בן זוגו לוותר. ממש משיכת חבל. בסופה, מיד אחד מבני הזוג מרגיש מפסיד. אבל – רצוי, ואפילו חובה, להכניס ‘פתרון שלישי’ שיהיה שונה מכל אחד משני פתרונות הזוג. שיהיה מעין ‘הברקה’, ושיש בו מן החידוש, ויתאים לכל אחד משני הצדדים. בשרטוט זה ייראה בערך כך: הזוג הולך יחד בדרך (כל זמן ששווים בדעתם). בהצטלבות – מתפצלות דעותיהם, וכל אחד מושך הצידה. בפתרון השלישי – ממשיכים ללכת יחד בשיתוף בדרך המשותפת”.
הדברים כה נפלאים! כשמחליטים לא ללכת ‘ראש בראש’, אלא לשבת יחד ולמצוא מוצא משותף מתאים, הקב”ה חונן ומעניק פתרונות מקוריים ו’מבריקים’, בהם יוכלו לצעוד יחד בני הזוג בשלום, בבטחה ובשמחה.